הומפובים לא לקרוא.

בפעם הראשונה שבאמת הבנתי שאני הומו, היה ביום בהיר ומקרי בכיתה ח'.
אני ורן יצאנו לקנות שלוקים בסופר ליד, ואז לחזור אלינו הביתה לאקס- בוקס. ברגע שיצאנו עם שקית השלוקים הקרים ביד, שמענו קולות צורחים, דגלים צבעוניים מתנפנפים והמון, המון משטרה.
אני די בטוח שנבהלתי והתאבנתי. אני זוכר את רן לופת את ידי וגורר אותי לצד השני של הרחוב. אבל….. עייני היו נעוצות באנשים שיהו במרכז הרעש וההמולה.
25 איש מניתי. 25 איש. עטופי בדגל תבעוני וענקי, הם צרחו אל תוך המיקרופונים:"תנו, זכויות, לכול הקהילות!" ועל הפוסטרים שלהם היו כתובות סיסמאות מטופשות, שמרכזן היו המילים "לסביות" ו"הומואים".
ברגע ששתיתי מים בבית, מים קרים מאוד. ראיתי הכול בבירור
נפל לי האסימון.
ולפני שנתתי לרן לפתוח את הפה ולצחוק עליי שאני נקבה, השתקתי אותו בתנועת יד ואמרתי בשקט:
"אתה הומופוב שרצת משם ככה?"
הוא ענה לי תשובה שפוטה ונוראית מידי "כן, מי לא נגד הומואים? הומואים הם פסיכים…" היה לו מבט לועג ועקום על הפרצוף "יענו, מה? אתה לא חושב שאלו פסיכופתים שצריכים הליות במוסד?"
הדבר הבא שעשיתי זה לזרוק לו את הפלאפון החדש והמכעור שלו, ולצרוח עליו שיצא, שילך, ולא יחזור.
כן.
ז היית הפעם הראשונה שזה קרה לי.
יום למחרת מצאתי שאחת הבנות מהשכבה מתחתינו היא חלק מקבוצת המפגינים הזו. והיא לסבית בעצמה. היא קישרה אותי בו במקום עם הבוס, ויום למחרת מצאתי את עצמי בבית חצי נטוש ברחוב "הזית" בחיפה.
לא ציפיתי שאני אעלה מדימונה עד לחיפה.
אבל הכול, הכול בשביל… בשביל המ בעצם? אז לא הבנתי.
הבוס, קובי, היה בנאדם מאוד נחמד וחברותי. מאוד רך ו…. טוב, הוא יכול להיקרא "נשי"… אבל עם הוא נשי… אז אני ביבי.
ביביביביביבי.
הומופוב
איכסה.
בכיתה י' רן בא אליי, אחרי שנתיים של ניתוק.
קיבלתי אותו בפרצוף חמוץ.
הדבר היחיד שאני זורכר מהערב ההוא… זה שכול השכבה הגיעה… ולא יצאתי חיי.