כמו מליון יהלומים-סיפור קצר

הוא חיבק אותי חזק,"אני לא אעזוב אותך לעולם." אמר "אני תמיד אהיה כאן,אתך.אין לך מה לדאוג"
הוא ליטף את פניי והביט בי בעצב,עכשיו כשאני נזכרת בזה ,זה היה יכול להיות רגע יפה,אבל אני יודעת את הסוף,אני יודעת איך הסיפור הזה נגמר.
"יהיה בסדר" הוא לחש לי.
אבל לא היה בסדר,לא היה בסדר בכלל,אני עדיין מתעוררת בלילות,מתעוררת מחלומות שבהן הוא עדיין כאן איתי,עדיין חי,עדיין נושם.
ברגעים כאלה אני נגשת לחלון חדרי ופותחת אותו,נותנת לרוח ללטף את פניי ומדמיינת שזה הוא, ואז דמעות ממלאות את עניי ואני מסתכל לשמים ,מבעד לדמעות כוכבי הלילה נראים כמו מליון יהלומים שאלוהים פיזר בשמים.
אני חוזרת למיטה ומנסה לישון,אך השינה לא מגיעה. אך כשלבסוף אני נרדמת השעון מזכיר לי שצריך לקום.ואני מתארגנת לביה"ס,אני נכנסת לרכב שלי אבל בגרעה האחרון מחליטה לנסוע לים.
אני מטיילת על החוף כמה שעות טובת.ניגש אלי בחור צעיר הוא שואל מה השעה ואני אומר שרבע לחמש,הוא שואל אם אני רוצה לטייל אתו קצת על החוף ואני אומרת בטח,אז אנחנו מטיילים.
"קוראים לי דניאל."הוא אומר אחרי רבע שעה בערך.
"אלי" אני עונה.
"את אחותו הקטנה של דן?" הוא שואל בזמן שאנחנו צועדים על החוף.
"כן" אני עונה.
"בחור נחמד" הוא אומר,השמש מתחילה לשקוע ואני רק רוצה לומר לו שהוא היה בחור נחמד אבל כמו תמיד,אני לא אומרת.בדרך כלל החוף מלא ביותר אנשים אך הלילה קריר ולכן אנחנו לבד כאן.
"אולי נשב?" הוא שואל.אז אנחנו יושבים על החול,לא מביטים אחד בשני ולא מדברים,ואני נזכרת בו,נזכרת איך תמיד היה לו מה לומר ואף פעם לא היה בינינו רגעי מבוכה.
"אז מה שלום דן?" הוא שואל לבסוף ואני מביטה בו וליבי נצבט.
"הוא מת" אני אומרת,רואה את ההלם על פניו.
"איך?מתי?"
"לפני שלוש חודשים,בזמן ניתוח." השמש כבר שקעה לגמרי והכוכבים מצאו את מקומם.
"הייתם חברים?" אני שואלת.
"למדנו ביחד ביסודי." הוא מחייך בעצב.
הוא מתחיל לספר לי חוויות מהבצפר היסודי.
הוא מספר לי איך הוא הכיר את אחי ואיזה תלמיד הוא היה ,הוא מספר לי גם סיפור מצחיק שקרה לאחי בכיתה ג ואני לא מפסיקה לצחוק וגם הוא.
"זה היה קורע" הוא אומר וצוחק.
במשך משהו כמו שעה אנחנו יושבים שם על החול וצוחקים מבדיחות מפגרות שהוא מספר,ואז הוא מביט לשמים,ענייו דומעות מרוב צחוק והוא אומר "זה כמו….."
"מליון יהלומים" אני משלימה את המשפט.