אין שם עדיין…

אני הולכת, לא מאמינה למראה עיניי.
הרחובות מוארים מקרני השמש הבהירות. אנשים מהלכים בשלווה; אמהות מוליכות לפניהן את עגלות ילדיהן, זוגות אוהבים מטיילים לאורך השדרה, ילדים משחקים אחד עם השני תוך כדי צעקות שמחה.
אני מאטה את קצב הליכתי, מתענגת על כל צעד. איך זה הגיוני? אני בטח חולמת. הכל נראה כאילו שום דבר לא השתנה מאז. הכל נשאר בדיוק אותו דבר. הבניינים עומדים במקומם. כולם הולכים בבטחה ובשמחה למחוז חפצם. לא נשאר זכר לדברים הנוראיים שרק לפני זמן קצר היו קיימים. איזה יום היום בכלל? לאן כולם נעלמו?
אני עוד זוכרת את ריח העשן, את החום הלוהט. את הגופות שהיו מוטלות בצידי הדרך. את זעקות הבכי הנוראיות כשאנשים איבדו את יקירהן. את הצרחות. אני זוכרת את ריח הגופות החרוכות, את העשן הסמיך, שחונק אותך ועוטף אותך, כמו מלפף את זרועותיו הארוכות סביבך בחיבוק מוות. ואילו עכשיו, הכל נראה כמו חלום אחד גדול. כאילו המסע הארוך שעברנו, התלאות הקשות, הימים ללא שינה, הפחד, הייאוש והתקווה נגוזו ונעלמו כהרף עין. איפה כולם?
אני ממשיכה ללכת, רגליי כאילו יודעות את הדרך מעצמן. מובילות את גופי לדבר שנפשי משתוקקת אליו יותר מכל, לביתי. עיניי מנסות לקלוט את הכל, פעורות לרווחה. הקלה מציפה אותי ועם זאת חשש כבד.
מוחי מחפש נואשות אחר תירוץ מניח את הדעת. אם הכל היה חלום, איך זה שזה הרגיש כל כך אמיתי? ואולי זה לא היה חלום, אבל איך זה הגיוני שהכל חזר לקדמותו כל-כך מהר? אני חייבת להגיע הביתה. קודם אני אגיע לבית שלי ואחר-כך אברר מה קרה עם כולם, החלטתי. רגליי פנו לרחוב שבו נמצא ביתי. הרגשתי מן כיווץ בבטן, כמו שאני מרגישה בכל פעם שאני מתרגשת. והנה, אני רואה אותו מולי. עומד על תילו בדיוק כמו שזכרתי אותו. גגו האדום בולט על רקע השמיים הכחולים. וילונות התחרה הבהירים תלויים על החלונות בקומה השנייה ומתעופפים ברוח הקלה. עוד מעט אני אזכה לראות את אמא ואבא, ואולי גם את אחותי הקטנה. אני פותחת את שער החצר, והוא משמיע חריקה קטנה בדיוק כמו שאני זוכרת. אני מטפסת את שלושת המדרגות בקלילות, ונעמדת מול דלת העץ הכבדה. איבריי הפנימיים מתהפכים בתוכי. אני מושיטה את ידי בזהירות, ולוחצת כלפי מטה את הידית הכסופה.
שום דבר לא קורה, הדלת נשארת נעולה. אני מנסה עוד פעם, ללא הועיל. איפה הם? יכול להיות שהם יצאו מהבית והלכו בלעדיי לאיזה טיול? ההתרגשות הופכת לחרדה. אני מתקתקת ומחכה כמה שניות. אין תשובה. אני מתקתקת שוב, הפעם יותר חזק כדי שישמעו. אין תשובה. אני הולמת באגרופיי על הדלת, ומקרבת את אוזני לדלת על מנת לשמוע רחש כלשהו, אך לשווא. אין אף-אחד בבית. אני עומדת נטועה במקומי, מנסה להבין את פשר ההתרחשות. אני שמה לב שהשמיים הפכו חשוכים פתאום. השמש מוסתרת על ידי עננים שחורים וגדולים, ונראה כאילו עומד לרדת גשם בכל רגע. אני מתקתקת עוד פעם כניסיון אחרון. דופקת בחוזקה למרות שאני יודעת שאין טעם, אך לתדהמתי הרבה הדלת נפתחת. יכול להיות שהמנעול נשבר? אני מושיטה את ידי בחשש ופותחת את הדלת לרווחה. חושך מקדם את פניי. אני מושיטה את ידי לקיר, מגששת אחר מתג האור. ידי מוצאת אותו באפילה ואני לוחצת עליו. אור עמום וחלש מהמנורה הישנה שבכניסה מאיר את קדמת הבית. יכול להיות שהם ישנים?
"הלו? מישהו בבית?" אני אומרת, קולי רועד במקצת. שקט. זה כל מה שאני מקבלת כתשובה. אני פוסעת כמה צעדים במסדרון, "אבא? אמא? מישהו בבית?" אני קוראת בקול. אף-אחד לא עונה. אני בוהה סביבי, תוהה מה עליי לעשות. לפתע, אני שומעת רחש מאחוריי. אני מסתובבת בבהלה, ומסתכלת על דמות שהולכת ומתקרבת אליי מכיוון החצר. השמיים כבר החשיכו לגמרי, ואני ממצמצת בעיניי בניסיון לראות את הדמות המתקרבת. אני לא מצליחה לראות את תווי פניו, כיוון שאני עומדת באור, והוא לגמרי בחושך. אני נסוגה צעד אחד לאחור. "מי אתה?" אני שואלת. אך לפני שאני מספיקה לשמוע את תשובתו, צרחה חדה מפלחת את האוויר וגורמת לשערות על עורפי לסמור. ראייתי מיטשטשת, ובתוך האפילה שאופפת אותי, אני מצליחה לשמוע קול קורא בשמי.

* * *

"סייפר?" קול מהחשיכה קורא לי ואני מרגישה את עצמי מיטלטלת. "סייפר, את שומעת אותי?" הקול נשמע שוב. אני מנסה לענות, אך לא מצליחה. אני מגייסת את כל כוחי ורצוני על מנת לפקוח את עיניי הכבדות. במאמץ אני מצליחה לפקוח אותן. בהתחלה אני רואה רק צבעים מטושטשים, ולאט לאט ראייתי מתמקדת עד שאני מצליחה לראות את פני הדובר שממולי. עיניו הירוקות מביטות בי, דאגה ניכרת מפניו.
"סייפר, את שומעת אותי?" הוא שואל שוב. אני מהנהנת בתשובה. מנסה לעכל את מה שקרה. מאחוריו אני רואה את קורי וג'ון, ועוד פרצופים שאני לא מזהה, על פניהם ניכרות ההקלה והחשש. אני לא מבינה כלום. מה קורה פה? למה כולם מסתכלים עליי בחשש, ועל פניהם יש הבעות מודאגות? למה יש ריח של עשן? ראשי כואב, אני צמאה, ואני מנסה לפתוח את פי כדי להגיד להם שאני רוצה מים.
"ריידן," אני ממלמלת, והוא נפנה להסתכל אליי. "אני…" אני לא מסיימת את דבריי כשרעש אדיר נשמע לימיננו. אני מרגישה את עצמי מרחפת באוויר לכמה שניות, ומוטחת בעוצמה על הקרקע. כל גופי כואב.
מבעד לאפילה שסוגרת עליי, ולשקט שאופף אותי, אני מצליחה לשמוע את קולו לוחש אליי, "אל תדאגי. אנחנו נצא מפה והכל יהיה בסדר." אני מרגישה ידיים חמות מרימות אותי, ושוב מוצאת את עצמי מרחפת באוויר.