שדה קרב – פרק 10

המשך היום עבר כהרף עין ולא שמתי לב בכלל לזמן שריחף לו. כשאני יוצא משטח בית הספר מבטי נתפס על בחור בחליפה. אנחה ענקית נפלטת מפי.
"היום זואי הולכת למסיבת חוף, תדאג לקבל הזמנה," אומר האיש בעל הקרחת.
"זאת מדינה דמוקרטית, החוף פתוח למבקרים," אני אומר בקול מתריס.
"לא כשהחוף שייך למשפחת ווילמס והם סגרו את החוף במיוחד למסיבה של הבן שלהם," הוא אומר בקול משועשע, כאילו זה שטויות.
"אוקיי אוקיי ומי זה הבן שלהם?"
"נייתן ווילמס." אוי לא.
"זה החבר הבן זו–"
"תירגע עם הפה שלך," אומר בקור רוח.
"זה החבר ה… אידיוטי שלה, הוא לא יכול להגן על בחורונת קטנה?" אני שואל בזלזול.
"פשוט תגיע לשם וזהו," הוא ממלמל ואז פונה לרכב פרארי 458 שחור.
ואז הוא מוסיף, "וזאת שלך."
הוא זורק לעברי מפתחות, אך זה מחטיא ונופל.
הוא מגחך והולך בצעדים חרישיים בהמשך הרחוב.
אני מרים את המפתחות ומתקרב אל המכונית, לא נוגע כאילו מפחד שהיא תעלם או תשבר.
אני פותח את דלת המכונית ומשתחל פנימה. ריח של מכונית חדשה נישא באוויר. אני מתניע את המכונית שמתעוררת לחיים בקול מעומעם וכמעט לא מורגש ואז מתחיל לנסוע על המהירות הכי גבוהה.
אני מתלבש בחולצה שחורה קצרה ושורך את נעלי הצבאיות הכבדות.
"הולך לאיפשהו?"
אני מרים את ראשי למשמע הקול. עיניי מצטלבות עם עיניה האפורות של אליס.
אני מהנהן. "מסיבה."
"ככה?" היא מגחכת ואני מתעלם מהעוקצנות בקולה כשהיא מצביעה על הנעליים שלי תוך כדי שהיא מתיישבת לידי כשהמזרן חורק תחת משקלה.
"לא ממש מסיבה, אני חושב שאני אפילו לא מוזמן–" דברי נקטעים כשהיא מרימה את ידה כדי לסמן לי להפסיק.
"בא לך אולי להגיד לי מה מכונית פרארי עושה בחנייה שלי?" היא שואלת ומצביעה בעצלתיים לכיוון החלון המשקף את הכביש.
"אמ… הפתעה?" אני שואל והיא מגחכת ונותנת לי מכה חלושה בכתף. כשאליס יוצאת מן הדלת אני לוקח את התיק שלי שדחפתי מתחת למיטה ומוציא מכיס נסתר נשק אותו אני תוחב בשיפולי גבי ועוד סכין קטנה בנעלי.
כבר מהחנייה של החוף אפשר לשמוע את קול הבסים של המוזיקה הנשמעת במעומעם. שומר גדול עומד בפתח של החוף המקושט בהמון בגדי ים צבעוניים.
"הזמנה?" שואל השומר ועוצר בעדי להיכנס. לא חשבתי שזה יהיה עד כדי כך קשה.
"היי קאסי!" אני צועק כשאני רואה אותה חולפת עם בגד ים כחול ים. היא עוצרת בפתאומיות ופניה קורנות כשהיא רואה אותי מנופף לה. בהליכה מהירה היא מגיעה לשומר הגדול.
"תן לו להיכנס, הוא וי.אי.פי פה," קאסי אומרת. השומר בוחן לרגע את פניה וחיוכה הפלרטטני ואז ממהר להכניס אותי.
"מצטער ש…" אני מגרד את עורפי, כאילו כדי למצוא תשובה מספיק טובה, אך השקר לא מצליח להיפלט מפי כבדרך כלל.
"זה בסדר, גם ככה תכננתי להזמין אותך אבל… היית צריך ללכת למעבדה," היא אומרת ומשלבת את זרועותיה.
"אבל חשבתי שזה המסיבה של נייתן," אני ממלמל ומביט סביבי, מחפש אחר הנערה עליה אני אמור לשמור.
"אנחנו אחים." אני מביט בה בפתאומיות.
"אוי מצטער לא ידעתי, שלא תדעי עוד צער." לפתע מבטי קולט אותה; את עורה הכמעט לא שזוף ואת תלתליה הזהובים מאור השמש. אני מניח את ידי על זרועה והולך לעבר זואי.
היא מרימה גבה כשאני נעמד מולה. על גופה נדבקו כמה גרגירי חול זהובים ועל תלתליה תלויים ברפיון טיפות.
אני בולע את רוקי למראה גופה החיוור המשתלב בצורה כל כך מושלמת עם בגד הים הפוקסיה שלה.
"היי זואי," אני מתחיל לומר. שפתיה הוורודות מרפרפות על כוס פלסטיק המלאה למחצה במשקה כתום ועיניה גדולות ומביטות בי בשאלה.
"זואי קוראים לך!" נשמע קול מן ההמון.
"מצטערת חייבת ללכת," היא אומרת וכפות רגליה היחפות כמעט נטבעות בים של גרגירים זהובים כשהיא הולכת במהירות. איך אני אמור לשמור עליה כשהיא הילדה הכי פופולראית פה?
אני מזדנב אחריה בשקט. נעליי נקברות תחת שמיכת חול וזה מקשה על הלכתי.
זואי הקלילה והזריזה כבר נעלמה בין גוש של נערים ונערות רוקדים ואני מנסה לפלס לי דרך בין ההמון המיוזע והרטוב אך כשאני מצליח לעקוף אותו, הבחורה שלי כבר הספיקה להיעלם כעלה בים של שלכת.
"היי אחי," אני מסתובב באנחה ורואה את קלווין המחוייך. "מה אתה עושה פה?"
"שומר על הילדה הכי מעצבנת בעולם," אני ממלמל אך כשהוא מכווץ את גבותיו בחוסר הבנה אני מתקן את עצמי ואומר, "אתה יודע, מסיבה!"
הוא מחייך. "יאללה בוא נחגוג!"
הצעקה שלו גורמת להבל פיו לרחף עד לאפי כך שכולי מתכווץ מגועל. הבל פיו ספוג ריח אלכוהול. כמה שאני טיפש, מנסה להסביר לנער שיכור מה שאני עושה כאן.
"ראית איפה שהוא את ליסה?" שואל קלווין ומושך באפו בעצלתיים. הוא לא מחכה לתשובה כשהוא צועק שוב משהו לא מובן ומסתער בפראות על ההמון הרוקד תוך כדי שהוא מוחץ כמה מהם. יהיה לו האנגאובר כל כך רציני מחר.
אני ממשיך בחיפוש נואש אחרי זואי. אני עובר בין כמות נכבדת של נערים המנשקים בחושניות רבה בנות, בין כמה נערי בייסבול שמנסים לדחוף לידי כוסות אלכוהול וכמה מופרעים שרוקדים בפראות.
אך אני נעצר כשאני שומע את קולה של זואי, מאחורי הסלעים הגדולים של החוף, סלעים מחוספסים וגסים בצבע שחור – אפור.
"אני… לא יכולה," קולה ההססני נשמע.
"מה זאת אומרת לא יכולה? אמרת לי שהכול בסדר."
"אבל עכשיו זה לא בסדר."
"תהיי אצלי בתשע בלי בעיות, אוקיי?"
"אבא של—"
"אבא שלך יוצא כזה קטן לידי ואת יודעת את מה הוא מעניין לי."
אני לא חושב בפעמיים כשאני קופץ מעל הסלעים ומטיח את אגרופי בפניו.
"טיילר!" צורחת זואי בהתרסה ומכסה את פיה בעזרת כפות ידיה.
אני פוער את עיניי כשאני מבין בעצם מה עשיתי.