לא כל הנוצץ זהב – פרק 12

הגענו ליום האחרון של הלימודים, עבר כמעט שבוע מאז שאנדרו סיפר לי על מחנה הקיץ ההוא, מחנה קיץ שאני חייבת לבוא לבחון אותו.
הוא לא הסביר לי למה התכוון כשאמר שהוא "השומר שלי" ואני גם לא טרחתי לשאול. הסיפורים שסיפר לי על מחנה הקיץ הזה ריתקו אותי.
"ואני יכולה ללכת לשם?" שאלתי בהפתעה, כשסיפר לי שהמחנה הוא בארה"ב, בלונג-איילנד.
"למה לא?" הוא השיב בשאלה, באותו יום ישבנו מתחת לעץ התפוחים ודיברנו, העץ הפך למקום הפרטי שלנו.
"זה לא קצת… רחוק?" שאלתי.
"אה, זאת לא בעיה." אנדרו חייך ונראה מאושר באותו הרגע. "תהיה לנו הסעה, משהו מיוחד. כיף חיים."
אני זוכרת שבחנתי אותו בדאגה קלה.
"אתה באמת לא בסדר, אנדרו." אמרתי לו, מחייכת.
"תודה לילי, גם אני מחבב אותך."
חייכנו זה לזו.
אנדרו חזר לספר לי על המחנה: שדות התותים, שלפעמים נאלץ לעבור בהם בשמש, הביתנים שבהם גרים החניכים, המדורות בלילות הקיץ החמימים, מגרש מיוחד של חץ וקשת, שמיועד לנערים ונערות שיודעים לירות. חשבתי שזה קצת מוגזם לצפות מילד בגילאים אחת עשרה עד שמונה עשרה לדעת לירות בחץ וקשת, אבל אנדרו אמר שיש כאלו שזה בא להם טבעי, ובמחנה מנסים לעודד כל ילד לפתח את היכולות שלו, מה שזה לא אומר. ואז אנדרו סיפר לי על התעלולים הרבים שביתן מסוים מבצע. אנדרו אמר שהם קוראים לעצמם "ביתן הרמס" כיוון שהרמס היה אל במיתולוגיה היוונית שהתמחה בבדיחות ותעלולים.
צחקתי כשהוא סיפר לי על כמה מהתעלולים שלהם: כמו שהחליפו את החיצים והקשתות האמיתיים בפלסטיק, כשדאגו לכך שבארוחת הערב, האטריות במרק יוחלפו בתולעים, ועוד כמה דברים משעשעים.
"אבל רגע.." חזרתי לשבת במקום לשכב על הדשא לצץ העץ. "לא שילמתי לדבר כזה, בטח כבר נגמרו המקומות. לא?"
"לא, פה בדיוק אני נכנס לתמונה, לילי." אנדרו חייך. "אני כמו.. הממ.. צייד כישרונות, אבל הרבה פחות חשוב. אני מחפש ילדים עם פוטנציאל ומביא אותם למחנה, ילדים שייהנו ממנו וידעו להפיק מהמחנה את המרב."
קולו נשמע מאושר, כאילו המחנה הוא ה…
"תגיד, אנדרו…" מלמלתי והבטתי בו. "מעולם לא שאלתי, איפה אתה גר?"
הוא הביט בי וצחק, ממש צחק, וההבעה ההמומה שעל פניי גרמה לו להמשיך לצחוק עד שבכה כמעט.
"המחנה הזה הוא הבית שלי." הוא אמר. "הוא פועל גם בחורף, את מבינה, אבל רוב הילדים יוצאים חזרה להורים שלהם, לחיים שלהם."
"אבל ההורים שלך הם…"
"מתים. כן." הוא הנהן. "ובגלל זה הייתי במחנה, ואז המנהל של המחנה שלח אותי לכאן, והטיל עליי את המשימה לחפש ילדים חדשים."
"זה נשמע כמו עוד בית ספר." מלמלתי.
אנדרו חייך חיוך רחב ומסתורי.
"זה בית ספר שונה, לילי. זה בית ספר שיכין אותך לחיים האמיתיים."
בהיתי בו ואז שאלתי: "על מה, לעזאזל, אתה מדבר?"
הוא רק המשיך לחייך.
"את תגלי, לילי." הוא הבטיח. "אבל בואי נחזור עכשיו פנימה, מיס הופקין בטח לא תשמח מזה שאנחנו מאחרים לארוחת הצהריים."
עכשיו אני ואנדרו בהינו בתעודות שלנו והשווינו בין הציונים.
למרות ההיפראקטיביות שלי ולמרות הדיסלקציה, הצלחתי איכשהו להוציא ציונים טובים. ואני מתכוונת טובים: ציונים שנעים בין שמונים לתשעים וחמש.
טוב, חוץ מספרות. בזה הייתה מזעזעת. אף פעם לא הצלחתי לקרוא את הסיפורים ואף פעם לא הצלחתי להבין את "המשמעויות הנסתרות בטקסט" וכל הקשקושים האלו.
"אז.. ההסעה שלך.." אמרתי אחרי שרזנו את התיקים ויצאנו לחצר. " הם יבואו לבית שלי או ש- "
"לילי, מצחיקה שכמוך." הוא חייך ושלף משהו מכיס המכנסיים שלו. "ההסעה נמצאת כאן."
הוא הראה לי את מה שהחזיק, זוג כרטיסי טיסה. בהיתי בו בתדהמה.
"הם עולים מלא כסף!" התלוננתי. "אני לא מאמינה שקנית לי כרטיס טיסה! אתה הרי יודע שאמא שלי עשירה כמו – "
"כן.. זה העניין.." הוא מלמל לרגע ומשך בכובעו. "לילי, השתמשתי בחשבון של אמא שלך בשביל זוג הכרטיסים האלו."
"הא?" בהיתי בו בבלבול עמוק. "אתה רוצה לומר לי שאמא שלי – "
"הרשתה לך ללכת? כן, בדיוק."
"בלי להיפרד ממני?" שאלתי והבטתי במזוודה שלי.
"אין לך בשביל מה לחזור הביתה. כל הדברים שאת צריכה גם ככה ארוזים במזוודה הזאת, אפילו המחשב הנייד שלך. את לא צריכה שום דבר שיש לך בבית."
אנדרו צדק, לא הייתי צריכה כלום. אז למה בכל זאת הרגשתי שאני רוצה לחזור לשם למרות זאת? האם זה היה בגלל שהרגשתי סוג של… געגוע לאמא שלי?
שטויות.
הנדתי בראשי וחטפתי את הכרטיסים.