ואף אחד לא היה שם.

הייתה פעם ילדה, עם עיניים כחולות
שמחה השתקפה בהן, עיניים נוצצות
היא הייתה כל כך מאושרת, עם חיוך ענקי
הילדה והעיניים, צחקה בשבילי

השנים חלפו והילדה גדלה
היא גדלה והחכימה, הילדה היפה
אך האושר הצפון בעיניה הכחולות
נעלם לבלי שוב, אבוד בחלומות

ועכשיו היא כבר בוגרת, בת שלוש עשרה שנים
היא כבר בקושי מחייכת, רק חיוכים מעושים
כי למרות החיצוניות, התוססת והעליזה
בפנים היא גוססת, כמו ציפור עם כנף שבורה

אף אחד לא הניח, שמשהו קרה
כי השקר היה כל כך עמוק, ישן, ורע
והיא נשברת בכל פעם, בוכה בלילות
ואז היא קמה בבוקר, לאותו חלום בלהות

והרכבת ממשיכה, ונוסעת ארוכות
אבל לאן היא נוסעת? את הסוף כבר אי אפשר לראות
הרכבת נוסעת במעגלים, המסילה כבר שחוקה
והקרונות נתלים מציריה, נאחזים בה בחוזקה

ומידי פעם היא מתנודדת, מביטה מעבר לסוף
אל התהום שנמצאת שם, מחכה את חייה לקטוף
ולפעמים היא חושבת חוככת בדעתה
האם לא טוב יותר שם, באותה תהום עמוקה?

אז עכשיו זה כבר הסוף, היא עומדת בחדרה,
הדמעות כבר נגמרו, ונותרה לה רק שלווה
והסכין בידיה, הסמוכות והבטוחות
ואף אחד לא היה שם, כדי לראות

לראות את הילדה עם העיניים הכחולות,
מוותרת לבסוף, ונושמת עמוקות
עוצמת עיניים עם רגל על הסף
כדי לקפוץ מהרכבת אל הסוף המר.