Elya Minor Achord
לא אחד הטובים, זה בטוח...
אבל תהנו!

ראש מסובך- פרולוג

Elya Minor Achord 03/06/2013 671 צפיות תגובה אחת
לא אחד הטובים, זה בטוח...
אבל תהנו!

פרק ראשון (?)
"אתה בטוח שזה ככה?" שואל אותי הנער בעל השיער הכתמכתם. כמעט וניתן היה לחשוב שהוא צבע את שיערו, אבל לצערי זה לא נכון. הוא מתסובב כול חייו עם שיער בצבע כתום-מתכתי ומוזר על הראש הקטן והמסכן שלו. אני מהנהן ומשעין את ידי על ברכי, ואת ראשי על ידי.
הוא נאנח.
לרגע השתררה שתיקה, לא יכולתי לדבר על זה יותר. והוא ידע את זה. הוא נאנח בשנית. נאנחתי גם אני.
באמת שעל נושא קשה כזה באמת קשה שלא להאנח. כמובן שהבנתי אותו. אבל.. עם הוא כול כך כועס עלי- למה הוא ניגש אלי מלכתחילה? אני נאנח שוב, אבל זה בגלל התסבוכת המעצבנת הזו שנכנסתי אלייה.
בגללו.
בגלל הילד הזה.. זה שאני תמיד חשבתי אותו בתור.. מישהו אחר. לפחות אל חשבתי שהוא עד כדי כך פושע! לא ככה. לא בצורה הזו.
הוא קם מספסל האבן. מנער את בגדיו באיטיות מופרזת, כאילו מנסה להעביר לי משהו.
"מה?" שאלתי אותו. הוא הביט בי. מסובב את ראשו באיטיות לעברי. כאילו.. כאילו אני חייב לו משהו.
חיוכו הנעים חזר אל פניו. אבל מיד נמחק.
"זוכר?" הוא שואל אותי. מתיישב על הרצפה, ליד רגליי.
"מה?" אני שואל באיטיות. עברתי איתו יותר מידי רגעים וחוויות, כול אחד נוראה וחזקה וקשה יותר מהאחרת. במה הוא רוצה שאני אזכר עכשיו?!
"הפעם הראשונה שראית אותי" ידעתי שהוא מחייך. מאה אחוז שהוא מחייך. הוא מזיז את ידיו ואת אחת מהן מניח על הרגל שלי.
מעביר בי צמרמורת.
העלים הצהבהבים של הסתיו נחו בחופשיות על המדרכה האדמאדמה מתחתינו, יוצרי קולאז של צבעים וכתמים שעשו לי כתמים בתבעים דומים בעיינים כשסגרתי אותן. על הרקע השחור נראו אותם הכתמים. אותם הכתמים הכתומים והצהובים והאדמדמים. כולם. יוצרים עוד ועוד קולאזים חסרי פשר במוחי. כמו הפרשה הזו.
"אוי נו" הוא אומר "תפסיק לדמות את הכול לחיים המתוסבכים שלך, לא הכול קשור בך, אתה יודע?" קורא את המחשבות שלי.
אני מתנער באיטיות.
"אני יודע את זה" אני אומר. בוחר בקפידה כול מילה שיוצאת מהפה הדק וחסר השפתיים שלי. כזה שלדבר מפחד. "אפילו יותר מיודע" נזקקתי נואשות לשם שלו. הייתי חייב לדעת מה השם שלו.
רק פחדתי לשאול.
הוא מגחך. "זה לא נראה ככה"
"אויש, סתום כבר!" אני בועט ביד שלו. שנוחתת על המדרכה ועל העלים בחבטה קטנטנה. מפזרת את הכתום והצהוב והאדום לכול מקום ומשאירה מקום ריק בצורת יד.
"טוב, שיהיה." הוא קם. ולקח את הכבוע "monster" שלו שלו על ראשו. מוריד אותו במחוות כבוד ומחייך וקורץ לי.
"דרך אגב" הוא חוצה את הכביש ומסתובב אליי, פחות או יותר צועק. "תקרא לי רד-הד!"
והוא בורח בריצה.
ואני תקוע.
לא יודע מה לעשות.


תגובות (1)

נהנתי *-^
ואהבתי, נשמע יפה (=
לילה טוב (=

03/06/2013 14:12
4 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך