המורה למתמטיקה- פרק 17 :)

פתחתי את הדלת באיטיות, נכנס לדירה וסוגר אחריי את הדלת. "לאן אני אמור ללכת..?" מלמלתי לעצמי, מתחיל לבחון את הדירה. התחלתי להתקדם לכיוון הסלון באיטיות, מנסה להבין לאן אני אמור ללכת או מה אני אמור לעשות. לפתע, הרגשתי יד נוגעת בכתפי והסתובבתי בבהלה. "שלום, אתה… דני?" שאל אותי גבר גבוה ובלונדיני, בשנות הארבעים לחייו ככל הנראה. "דן." תיקנתי אותו. "אה כמובן, סליחה דן. אתה יכול לחכות לי בסלון כמה דקות?" הוא שאל בחיוך. הנהנתי בעודי מתיישב על הספה, צופה בו נכנס לחדר הראשון במסדרון.
אחרי שלוש דקות של ישיבה על הספה, הבחנתי בצעקות שבקעו מתוך אחד החדרים בדירה. "…באת לגור איתי אז אתה תחיה לפי הכללים שלי!! שמעת?!" שמעתי את קולו של הגבר הבלונדיני צועק. "..לא הייתי בא לגור איתך אם הייתי יודע שתגיד לי מה לעשות כל הזמן!! אני כבר לא ילד, אני מסתדר לבד!".. "יש לי פה לקוח עכשיו, אין לי זמן להתווכח איתך, רוצה לעשות לעשות מה שבראש שלך? תעשה את זה מחוץ לבית שלי, לא פה!!" שמעתי את הגבר הבלונדיני צועק שוב. "בשמחה!" שמעתי את הקול השני צועק בחזרה, פותח את הדלת בחוזקה. "אתה והלקוחות המחורבנים שלך!" שמעתי את אותו קול צועק שוב, הפעם יותר בבירור. והאמת, שעד כמה שזה מוזר, הקול היה נשמע לי ממש מוכר, רק לא הצלחתי להבין למה. "בוא הנה עכשיו או שאני מעיף אותך מהדירה." אמר שוב הקול של הגבר, הפעם יותר ברוגע. "אני רוצה שתלך עכשיו.." שמעתי אותו מתחיל לדבר, אבל אז כנראה הוא הנמיך את קולו, כי לא הצלחתי לשמוע את המשך המשפט. "שאני אבין, אם אני לא עושה את זה, אתה מעיף אותי מהדירה?!" שמעתי את הקול המוכר צועק שוב. עייף מהצעקות וההמתנה, שלחתי מבט קצר לשעון הגדול שהיה תלוי בסלון. מה אני עושה פה?? עברה כבר איזה שעה והפגישה אפילו עוד לא התחילה!
אחרי עוד חמש דקות של צעקות, שאפילו לא התאמצתי להקשיב להן, הגעתי להחלטה. קמתי מהספה ויצאתי מהסלון, מתקרב לכיוון הרעש. נכנסתי למסדרון הצר, מתקרב לדלת החדר שאליה נכנס הגבר הבלונדיני, כשהגעתי אליה, אזרתי אומץ, ודפקתי על הדלת בחוזקה. הצעקות נעצרו לפתע, מה שדי הלחיץ אותי. פתחתי באיטיות את הדלת, "אני הממ.. אני מצטער להפריע.. אבל אני עוד מעט צריך ללכ.." עצרתי את עצמי באמצע המשפט. הרגשתי את פי נפתח מעט ועיניי נפתחו גם הן. "ג'..ג'..ג'ון.." גמגמתי בתדהמה. "אתה מכיר את הבן שלי?" הגבר הבלונדיני שאל בהפתעה, קוטע את השתיקה המביכה ששררה לרגע בחדר. "כן.. הוא המורה שלי למתמטיקה.." הסברתי במבוכה. "ג'ון אני מצפה ממך להתנצל בפניו על העיכוב שנגרם בגללך, במיוחד אם אתה מכיר אותו אישית." אביו אמר לו בחומרה. "זה בסדר.. הוא לא צריך להתנצל.." מלמלתי בשקט, אבל אף אחד מהם לא שמע אותי. ג'ון הסתכל עליי, עיניו היו מלאות אשמה. "אני מצטער.. על.. *הכל*, אני לא הייתי צריך לעשות את זה, אני מצטער." ג'ון אמר, יכולתי להרגיש איך מבטו ננעץ בעיניי. "זה בסדר.. אין לך על מה להתנצל.." מלמלתי, הפעם דואג להרים מעט את קולי. "טוב, אני שמח שהבהרנו את האי הבנה הקטנה הזאת. תחכה לי בסלון, אני אבוא עוד דקה." אביו של ג'ון אמר לי בחיוך, כנראה חשב שהעובדה שאני וג'ון מכירים תמנע ממני להתלונן לאמא שלי על ההמתנה הארוכה. "המממ אפשר רק לדעת איפה השירותים?" שאלתי. "ג'ון יקח אותך, אני צריך לחפש את המחברת שלי.." הוא מלמל ויצא מהחדר, נכנס לחדר ממול. ג'ון התקדם גם הוא לכיוון היציאה מהחדר, "בוא אחריי.." הוא אמר בשקט. ג'ון הוביל אותי לסוף המסדרון והצביע על דלת לבנה. "תודה." אמרתי פותח מהר את הדלת, נכנס, וסוגר אותה אחריי. אני פשוט לא מאמין! שבועים כבר לא ראיתי אותו, שבועיים! למה הוא חייב דווקא עכשיו לצוץ משום מקום?! מחשבותיי נקטעו כי דפיקה נשמעה על הדלת. פתחתי את הדלת באיטיות ומיד ג'ון נכנס לשירותים וסגר את הדלת אחריו. "הממ אתה צריך משהו? אם אתה צריך להתפנות אני תכף יוצא אז..", "לא.. זה לא זה. פשוט רציתי… להתנצל. אני לא זוכר בדיוק מה אמרתי לך, אבל ממה שאני זוכר זה היה ממש.." "מטריד? מטומטם? מטורף? או אולי מוזר?" שאלתי, קוטע את דבריו. "אני מצטער.. זה לא היה מכובד וראוי פשוט.. הייתי קצת שיכור ולא ממש שלטתי במה שאני אומר. אם יש דרך שבה אני אוכל לפצות אותך.. אז אני אעשה את זה.", "אני לא צריך שתפצה אותי, ואני גם לא צריך את הסליחה שלך. איך אני אסביר לך את זה..? קודם כל, אתה *מורה* ואני *תלמיד*, אתה לא אמור להגיד לי דברים כאלה, או בכלל להתקשר אליי, פשוט תעזוב אותי בשקט כבר! מאז שנכנסת לי לחיים, אתה לא מפסיק להרוס לי אותם, בגללך התנהגתי כמו מטומטם במשך שבועיים, בגללך אני הולך לפסיכולוג, ובגללך כל פעם שמישהו רק מתקרב אליי אני מתנהג כמו חולה נפש! אז עכשיו, בבקשה, תעשה לי טובה, ותעזוב אותי בשקט. תעוף לי מהחיים, תתפטר, תעבור דירה, עיר, פשוט לך! בחיים לא שנאתי אף אחד, וגם אם שנאתי, זה לא היה כמו שאני שונא אותך. עכשיו אתה מוכן *בבקשה* לעזוב את השירותים? אני צריך להשתין ואתה מפריע לי." אמרתי בעצבנות, תוהה מה הוא יגיד עכשיו. ג'ון רק הביט בי, נועץ מבט בעיניי כמו שתמיד הוא עושה.. "ג'ון.. הראית לו איפה השירותים? תגיד לו שאני מחכה לו בסלון!" אביו של ג'ון קרא אליו בקול רם מהסלון. "כן.. כן.. הראיתי לו. הוא פשוט עדיין בשירותים, אני אגיד לו לבוא לסלון ברגע שהוא יסיים." ג'ון קרא אל אביו, קולו היה חנוק למדי. ג'ון פתח את הדלת בשקט, כמעט יצא מהחדר, אבל אז הוא התקרב אליי שוב.
"אני מצטער.. אני כל כך מטומטם.. אני.. אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. רק רציתי שתדע כמה אני מצטער, ואני.. אעזוב אותך בשקט. אתה לא תשמע ממני יותר, מבטיח." ג'ון לחש לי, מסתכל בעיני ויצא מהחדר. אני לא יודע למה, אבל ברגע שהוא עזב את השירותים, התחלתי לבכות. ניסיתי לנגב את הדמעות, להפסיק אותן, אבל פשוט לא הייתי מסוגל. אחרי חמש דקות של בכי, ואחרי שדאגתי לנגב את פני ולשטוף אותם טוב, יצאתי מהשירותים, מתקדם לעבר הסלון.
"מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" אביו של ג'ון שאל ברגע שהתיישבתי לידו על הספה. "סתם.. כנראה קלקול קיבה.." מלמלתי בשקט.
—————————————————————–
אני ממש מצטערת על העיכוב, פשוט משום מה כל פעם שהתכוונתי להעלות את הפרק, לא אהבתי את הניסוח ושיניתי אותו וזה לקח לי הרבה זמן להגיע לניסוח הזה, שגם ממנו אגב אני לא ממש מרוצה.
כמו תמיד אני אשמח לחוות דעת, ביקורות, והשערות להמשך.
ובגלל שהשאלות שאני שואלת אתכם כל כך עוזרות לי לפתח את העלילה אז גם עכשיו יש לי שתי שאלות שאני אשמח אם תענו עליהן:
-מה אתם חושבים על ההתנהגות של ג'ון? האם הוא באמת מצטער לדעתכם?
-מה אתם חושבים על הדמות של ליה מבחינת האופי ואיך אתם מדמיינים את המראה שלה?
תודה לכל מי שקורא ומגיב על הסיפור,
אני אשתדל לא להתעכב ולהעלות את הפרק כבר מחר :)