במבט אחד – פרק 11

נקודת מבט של שון:
חזרתי הביתה מעוצבן.עדיין הרגשתי את מגעה שפתיה על לחיי.לא אשקר לכם,כעסתי.ממש כעסתי.התרגיל הקטן שהם עשו לי עיצבן אותי.ציפיתי מאדם שיעשה את זה אבל לא האמנתי שאיזבל יכולה להיות ככה.חשבתי שיש לה מספיק לב כדי לא לעבוד עלי.באמת שחשבתי ככה.
"אבא!אני פה!"קראתי אל חלל הבית הריק.
"מי זה?!"קולו הגס של אבי נבח מהסלון.
"הבן שלך."אמרתי בעייפות והתקדמתי אל הסלון.הוא ישב שם,שפוך על הכורסה שלו.
"שון!חמוד שלי,מתוק שלי,הבן של אבא!בוא,קנה לאבא כמה תרופות…"אמר בשמחה ושם לי כמה שטרות ביד.
"איזו תרופות?"שאלתי בחשדנות.
"לך לבובי.הוא יודע מה אני צריך…"אמר בחיוך זדוני.
"מי זה בובי?"שאלתי,מבולבל מרגע לרגע.
"בובי זה הרוקח שלי.חיחיחי…רוקח…"צחקק והחזיק בבטנו.
"אבא,מה לקחת?"שאלתי בחשדנות.
"מה לקחתי?לא לקחתי כלום.מה אני יכול לקחת?"אמר בצחקוקים מטופשים. שמתי לב למזרק קטן ליד הכורסה.יכול להיות ש…
"אבא,מה לקחת?מה זה התרופות האלו?"שאלתי לחוץ.לא יכול להיות.זה לא אמיתי.
"זה דבר קטן שנקרא…חיחיחי….הרואין…."אמר ופרץ בצחוק לא מובן.הרגשתי איך הכול מתרסק.הרואין.אבא שלי מזריק לעצמו הרואין.אבא שלי…
"אתה מכור לזה?"שאלתי מעוצבן.
"מכור?מי מכור?אני לא מכור.אני יכול להפסיק מתי שבא לי."
"אז תפסיק!"
"הבעיה היא שאני לא רוצה…חיחיחי…"
"תפסיק כבר!"צרחתי מעוצבן.
"אל תצעק!אני…אני לא אוהב שצועקים…"אמר עם חיוך אווילי על פניו.
"מתי התחלת?"שאלתי בשקט,מתאפק לא לשבור משהו.
"התחלתי מה?"
"מתי התחלת להזריק?"
"אממ….בוא נראה…קיץ שעבר?"
"אתה כבר חצי שנה ככה?מסטול?"שאלתי מרוגז.
"לא!אני לא מסטול…אני רק…אני…אני לא יודע מה אני…"לחש לעצמו והסתכל עלי במבט מזוגג.
"אני לוקח אותך למוסד לגמילה."אמרתי כועס ומשכתי אותו מהספה.הוא קרס על הרצפה ברעש וצחקק באושר.הקמתי אותו ובצעדים כושלים התקדמנו אל הדלת.הוא ניסה להתנגד אבל היה יותר מדי חלש.לקחתי את המפתחות והכנסתי אותו לאוטו.הרגשתי מגוחך.אני הילד,הוא אמור לטפל בי.
נסענו אל המוסד הרחוק ביותר מביתי.במשך כל הנסיעה הוא צחקק וחייך באוויליות.
הגענו למוסד והוצאתי אותו מהאוטו.הוא לא היה מספיק חזק כדי להתנגד אבל הוא היה כבד.יותר מדי כבד בשבילי.הכנסתי אותו חזרה לאוטו ונכנסתי אל המוסד.הכל היה יותר מדי…לבן שם.
"מישהו יכול לעזור לי?"קראתי בייאוש ומיד שני אנשים בחלוקים לבנים יצאו החוצה איתי להביא את אבא שלי.
לאחר שעתיים יצאתי משם עייף.הכל היה יותר מדי קשה בשבילי.נכנסתי אל המכונית ולפתע הבנתי שאין לי לאן ללכת.אין לי חברים,אין לי משפחה,אין לי… כלום.
שם אחד צץ בראשי.שם אחד שרק הוא יכול להציל אותי:איזבל.