לידה

9 חודשים הוא היה ברחמי עובר קטן שהתפתח בתוכי עם חלוף הזמן כל חודש שעבר התחלתי להרגיש יותר לדבר איתו להיקשר אילו וכמובן שלאהוב אותו בבדיקות האולטרסאונד שראיתי אותו את העובר שלי איך הוא מתפתח וגדל איך נבנת לו צורה ובחודש השמיני איך הוא הופך לילדה לאט לאט ככול שגדלה הבטן כך גם הכאבים גדלו ולקראת הסוף התחילו גם צירים אבל כל זה קטן לעומת הרגע של הבעיטה הראשונה ישבתי בסלון אכלתי גלידה ואז זה קרה הרגשתי מכה חלושה בבטני קרוב לתבור בהתחלה לא הבנתי אבל בפעם השנייה כבר התחלתי להבין ולהתרגש אני חושבת שחייכתי את החיוך הגדול ביותר שיש אני זוכרת שצעקתי לבעלי הוא בועט וכמאט נפלה לו הכוס מהיד הוא בא בריצה ושם יד על בטני זה היה מדהים ההרגשה של הרגלים הקטנות אלו מכות בועטות בבטני הינו כל כעך מאוחדים באותו רגע אני בעלי והוא בעצם היא התינוקת הקטנה,מאז בכל בעיטה הייתי מתרגשת מחדש כל שעוצמתם גברה כך גם התרגשותי הבעיטות אלו הקטנות האלו ריגשו אותי כל כך הרגשתי שסוף סוף אני אימא שסוף סוף אני יכולה להבין מה היא האישה ההיא שנשאה אותי בבטנה הרגישה את הצמרמורת הזו שגוברת עם הגדילה של העובר של התינוק או התינוקת בדיוק כמו שהיא הרגישה הרגשתי מחוברת יותר באי פעם לאימא שלי אחרי הציר הראשון ישר התקשרתי אליה והיא כל כך התרגשה באותו רגע היא התארגנה ובא אלי היא חיבקה אותי הינו כל כך מאושרת ומאותו הרגע גם עברנו יחד את התהליך הזה.
ואז הגיע החודש המיוחל החודש האחרון החודש התשיעי הצירים גברו והבעיטות גם כן הדיבורים איתו איתה היו לעיטים קרובות החזקתי בידי תמונות מהחתונה שלי מהבת מצווה עם אמא אם אבא עם אחות הסתכלתי על התמונות שחזרתי רגשות והכול הסברתי לתינוקת שלי שהפכה להיות כבר ממש חלק ממני.
ברגע שזה קרה הציר הגול ביותר הירידה האיטית אבל המהירה של המים הצמרמורת המצמררת ביותר הכאב החזק מכולם ויותר מכול האימהות הממשית והאמיתית, בקושי והצלחתי לצעוק אבל בעלי מעין הרגיש את זה נכנס בדיוק בדלת מהעבודה כוס הזכוכית שהחזיק ביד זו ששכחתי באוטו ביום שלפני נפלה לו מהיד,הייתי כולי רטובה הזיעה כיסתה את כל פני והרטיבה את שערי נשמתי עמוק לאט לאט כמו שאימא אימא שלי הסבירה …אחד….שנים…שלוש.. תמשיכי לנשום לאט מלמל בעלי מנסה לקדם אותי אל האוטו נכנסתי לאט ממשיכה לנשום מתבוננת בפניו הלחוצות של בלי שלא מוריד את עיניו מממני המשכתי לנשום ולחייך וכשהגענו ועלינו במעלית מרגישים שהינה אנחנו מרחק של דקות מההורות מתקדמים לאט בסיוע של האחיות לחדר הלידה כולנו ביחד נושמים …אחת…שתים…שלוש.. שוב ושוב ושוב ואז כשנשכבתי על המיטה והאחות הבלונדינית שאלה אותי עם אני רוצה אפידורל או משהו להרדמה,ואני לא הסכמתי לא רציתי לחת שום תרופה שום דרך להקל על ההיריון לא כדור תרופה ולא כלום,רציתי להרגיש את הלידה רציתי להרגיש כל דבר ודבר בלידה של ביתי הבכורה כאב לי כאב לי מאוד אבל שום כאב לא עולה על התחושה האדירה והמופלאה של ההורות,אני זוכרת כל כך טוב את הרגע הזה הרגע בו היא יצאה את הצעקות של המיילדת והאחיות לדחוף חזק חזק ואת בעלי שכמאט והתעלף אומר לי קדימה תלחצי לי על היד זה קורה קדימה והדמעות שיורדות מעיני ולא מפסיקות והאחיות שצעקות ובעלי שפתאום שותק והמיילדת שאומרת מזל טוב יש לכם בת הדמעות התחלפו לבכי והצמרמורת והתרגשות לתחושה עילאית של אהבה והורות,בעלי מחבק אותי והיא בידי יפה כל כך מלוכלכת כולה בדמי במי השפיר שלי באהבתי.וחמש דקות אחר כך שלקחו אותה לשקילה והמיילדת חזרה עם שתי האחיות שנתנו לי אותה שוב בידי והכריזה שבתי נולדה בריאה במשקל שלוש קילו תשע מאות בדיוק כמו ששקלה אחותי הקטנה לפני עשרים וחמש שנה,הבכי התחזק והשמחה גברה הרגשתי באת שאני אימא באמת אימא.מאז עברו שלוש שנים התינוקת שלי גדלה היום היא בת שלוש כמובן קוראים לה אושר יפיפה וחייכנית אני משחקת איתה כל יום מאכילה אותה מטפלת בה מחליפה לה חיתול שרה לה ומתנהגת כמו אימא אני מקווה והאימא האמיתית אימא שלי גאה בי כל כך באה אלי פעם בשבוע עם סיר גדול ומסתכלת עלי ועל בתי אני מאושרת כל כך אושר באמת גרמה לחי אושר.עכשיו בטני שוב טופחת עם ילד שני בן וגם איתו ההתרגשות גדולה למרות שזו לילדה שנייה אבל ככה זה שאת אימא כל ילד מיוחד!