חלק א׳- הצל | פרק 11

אני שוכבת על המיטה וקוראת את מה שוויל הביא לי.
5-50-2-8-200-400
החלטה 3
לאחר דיונים ממושכים הוחלט להשתיל שבב במוחה. שבב שייתן שליטה מלאה במוחה. השבב נועד לשתייה נכונה על תשובות הקהל ולאחרמכן יוצאהשבב ממוחה. כמו כן כדי למנוע אי נעימויות של זכירת זמן השליטה במוח היא תעבור את תהליך שאיבת הזיכרון לאותו זמן מסוים.
על החתום: ה. גלאן

הדף הזה בלבל אותי. שאר הדפים הם פרוטוקול של הנשף הראשון. זאת אומרת זמן השאלות. אני מדפדפת בהם ושמה לב שכל ההתנהגות שלי, כפי שהיא מתוארת שם, בכלל לא מתאימה לי. לא הדיבור ולא צורת ההתנהגות. אני חוזרת לדף ההחלטה. זה נראה כאילו מדברים עליי אבל אני לא מוזכרת שום שם. אבל יש לי הרגשה חזקה שזאת אני. אני מנסה לפענח את המספרים שבהתחלה. אני מנסה כל מיני שיטות כשלבסוף אני מוצאת את האחת. גאומטריה. וזה אני. הנבחרת. או לפחות הייתי.אני מרגישה את הכעס עולה בי ומשתלט על כל שאר הרגשות. הם השתילו בי שבב ואז מחקו לי את הזיכרון! אני קמה מהמיטה ומסתובבת בביתן בעצבים. אני נכנסת לחדר של מוניקה. ומשמיעה רעשים כדי שתתעורר.
״מה קרה קייט?״, היא שואלת מנומנמת.
״הם עשו לי את זה!״, אני אומרת בכעס
״אה-אה״, היא אומרת חצי ישנה
״שמעת בכלל מה אמרתי?!״
״כן״, העיניים שלה מתחילות להעצם שוב,״אמרת משהו על יתושים…״
״מוניקה!״, אני צועקת בתסכול
״מה?! אה!״, היא קופצת מהמיטה בבהלה,״מה קרה?!״
״לא משנה…״, אני עוזבת אותה,״פשוט תחזרי לישון…״
״תודה בא-״, היא נרדמת לפני שא מסיימת את המשפט
אני מגלגלת עיניים ויוצאת. אני מתחילה לשוטט ברחובות, נותנת לרגליים שלי להוביל. לפתע אני מוצאת את עצמי מול הדלת של אחג׳ירה. היא הטיפוס הרוחני של המפקדה. זה שמתעסק עם כל הקטע של הנשמות וזה… אני נושמת עמוק ודופקת בדלת שלה.
״פתו-ח״, אני שומעת קול עליז מבפנים ומתחילה לחשוב על מה לעזאזל עשיתי. הדלת נפתחת אבל אף אחד לא פותח לי אותה.
״הכנסי, הכנסי חמודה״, אני שומעת קול קורא לי מפנים
אני מזיזה שורות של מחרוזות שתלויות מהתקרה ונופלות על הרצפה. אני מזיזה את שורת המחרוזות האחרונה ורואה אותה. היא נמוכה בעלת שיער שטני ועיניים כחולות. היא יושבת בגבה אליי כשהיא מדברת לאש שמולה.
״אני לא אפגע בך״, היא אומרת פתאום.
״אהה..אני…בדיוק עברתי..ו..״, אני ממלמלת ומתיישבת לידה.
״אז בשביל מה באת לדודה אחג׳ירה?״, היא מדברת איתי אבל לא מסתכלת עליי. אני באה להגיד שאני לא יודעת אבל היא קוטעת אותי,״תני לי לנחש…בעיות עם האמת?״
״האמת שכן…״, אני אומרת ומופתעת שאני מספרת לה את זה. לאישה זרה יחסית.
״לא לדאוג!״, היא אומרת לפתע כאילו קראה את מחשבותיי,״דודה אחג׳ירה לא מגלה לאף אחד!״
אז אני מספרת. אני יודעת שזה לא טבעי לי אבל אני שופכת בפניה את הכל. כשאני גומרת היא מסתכלת עליי במבט עצוב. ואזחוזרת להביט באש.
״גם אני הייתי ככה״, היא אומרת ואני שומעת כאב בקולה,״הסיפור שלך הוא בדיוק כמו שלי…נתתי את הנבחרות לחברה גוססת שלי…וגם לי היה אהוב…״, היא מפסיקה לפתע
״ומה קרה אז?״, אני מסוקרנת לדעת אבל פוחדת שזה משהו אסור
״לא משנה…״, היא חוזרת לשמחה הזאת, השמחה של שאר האנשים פה,״ את רוצה תה?״
״לא..לא משנה…״, אני מתאכזבת שהיא הופכת לכזאת,״בכל אופן התכוונתי ללכת…״, אני משקרת.
״טוב״, היא נגשת ופותחת לי את הדלת,״אל תשכחי לבוא לבקר את הדודה מדי פעם!״, היא אומרת ומנפנפת לי לשלום כשאני הולכת באיטיות, בגלל שהרגל בהחלמה, לביתן שלי. ניסיון עלוב להגיע לפני שיעלו עליי. אבל אני שמחה. אני סומכת על שלושה אנשים.