מציאות מדומה 1D עונה 2 – פרק 3

~~~נקודת המבט של הארי~~

אנחנו נוסעים כבר לפחות שעה שלמה עד שנגיע לבית שבו אנחנו נוריד את קרוליין, וכל חמש דקות אני מעביר מבט מהיר לאלה ולא יכול להפסיק להביט בה משקיפה מהחלון. כל פעם שאני מסתכל עליה אני מקבל מן צביטה כזאת בלב, זה משגע אותי אבל מצד שני אני אוהב את זה. תאמינו לי שהייתי עם הרבה, הרב, הרבה בנות ואף פעם לא הרגשתי משהו כזה. אני לא יודע אם אני יכול לקרוא לה החברה שלי, כי היא לא, אני לא באמת יודע מה אנחנו. אנחנו זוג? לא… אנחנו לא באמת דיברנו על זה. אנחנו ידידים? לא! לא מקבלים צביטות כאלה בלב מידידה!

החלטתי ליצור שיחה כי רק בתחילת החצי השעה הראשונה דיברנו ואז נהיה שקט קצת מביך.
"אני באמת מחכה לפגוש את סבתא שלך" אמרתי והיא סוף סוף העבירה את המבט מהחלון אלי.

"תאמין לי, אתה לא" היא אמרה בציניות ולא יכולתי שלא לצחוק על זה אפילו שקצת הייתי מבולבל לגבי זה.
"אני לא?" שאלתי ולא הורדתי את המבט מכביש. "אתה תראה…" היא התגרתה בי וחייכה, אני חייכתי רק בגלל החיוך שלה, אני לא יודע למה אבל כל פעם שהיא מחייכת זה גורם לי לחייך גם.

"הגענו" היא אמרה כשהסתכלה שוב מהחלון על איזה שלט אחד, פניתי בפנייה האחרונה והחנתי את המכונית מול בית יפה וגודל. יצאנו מהמכונית והשקפנו על הבית הגדול שממולינו. אין מצב שרק אישה אחת חיה כאן, חשבתי לעצמי. הן הסתכלו על הבית במחשבות שקועות ויכולתי לנחש שהן בטח לא היו כאן הרבה זמן.

"תיכנסו, אני אביא את המזוודות בינתיים" אמרתי לשתיהן והוציא אותן מהמחשבות שלי. אלה הנהנה וקרוליין חייכה לפני שהן שתיהן הלכנו לכניסה וחיבקו אישה אחת שאני יכול לנחש שהיא סבתא שלהן, למרות שהיא לא נראתה כל כך מבוגרת.
הוצאתי את המזוודות והלכתי לכיוון הכניסה, שם שלושתן עמדנו. חייכתי אל האישה שעמדה ממולי ואלה הציגה אותי בפנייה.

"הארי, זאת סבתא שלי טיירה" היא התחילה. "סבתא זה–" היא המשיכה אבל טיירה עצרה אותה באמצע כשנתנה לי חיבוק גדול. "הארי סטיילס! אני מתה עליכם! נייל הוא אהוב עלי" בהתחלה הייתי קצת מופתע אבל אחר כך חיבקתי אותה בחזרה ולא יכולתי שלא לצחוק קצת. ראיתי מזווית העין את אלה שנראתה כאילו היא מחפשת איפה לקבור את עצמה.

"כמו קרוליין" אמרתי כששברנו את החיבוק והיא נראתה קצת מבולבלת. "נייל הוא אהוב גם על קרוליין" הסברתי כשנזכרתי בשיחה שלי ושל אלה בדירה קודמת שלי לפני חודשיים ומשהו.

"אני לא מאמינה שאתה באמת זוכר את זה" אלה אמרה עם חיוך קטן וגבות מורמות ויכולתי לדעת שהיא גם נזכרה בשיחה, שם היא סיפרה לי על אבא שלה ועל זה שאחותה אוהבת את נייל.

"טוב, היא סתם מעתיקה ממני כל הזמן" טיירה אמרה לי עם יד שמסתירה את הפה כאילו שהבנות לא ישמעו, למרות שכולנו ידענו שהיד הזאת לא תחסום את השמיעה. צחקקתי קצת והיא הכניסה את כולנו לבית שלה בזמן שקרוליין עלתה לחדר שלה עם המזוודות שלה.

הסתכלתי עם העיינים מסביב לבית הגדול והמפואר בזמן שאלה גררה אותי לסלון, התיישבנו בסלון וטיירה מזגה לשלושתינו משהו לשתות.
"אז אלה, איפה את מתכוונת לגור?" היא שאלה אותה אבל אני עניתי במקום אלה. "הו היא תגור איתי, זתומרת… עם חמישתינו" ניסיתי לגרום לזה להשמע יותר טוב אבל הבעת הפנים של טיירה עדיין היו קצת מופתעות. "אני מתכוון גם דניאל חברה של אלה ואביה חברה של זאיין גרות שם איתנו" עכשיו הייתי בטוח שזה נשמע יותר טוב כי הבעת הפנים של טיירה התרכחו קצת.

"את עוברת לגור עם חמשת הבנים האהובים עלי בעולם, אני לא מאמינה, הנכדה שלי מגשימה לי את החלום" היא אמרה בציניות ואני צחקתי אבל ראיתי את אלה מסמיקה מהצד ומנסה להסתיר את זה – לא הלך לך הפעם אלה, חשבתי לעצמי אבל האמת שזה היה ממש מתוק.

"אז אלה, יש משהו שלא סיפרת לי" טיירה אמר כשהיא נתנה מכות קטנות עם המרפק שלה לאלה והקפיצה גבות כשהסתכלה ביני לבין אלה כל הזמן. הפעם זה זאת לא הייתה רק אלה שהסמיקה- אלא גם אני.
"אממ.. אני חושבת שקרוליין קרואת לי, אני אבדוק אם היא צריכה עזרה" אלה אמרה וקמה מהר לפני שעלתה למעלה בזריזות. האמת שהייתי עושה את אותו הדבר כי האווירה הייתה כל כך מובכת כאן עכשיו.

מצאתי את עצמי יושב מול סבתא של אלה ולא ידעתי מה להגיד, למזלי טיירה לקחה על עצמה את האחריות לדבר. "הארי… אתה ראה כמו באמת בחור נהדר, ואני בכלל לא יכולה לדבר כי אני מעריצה מספר 2 שלך" היא אמרה ושנינו צחקקנו קצת המשפט האחרון שלה. "ואני באמת שחה בשביל אלה על לא משנה מה זה שהולך בינכם" היא המשיכה ואני חייכתי אל העובדה שאחרי הכל כן יש ביני ובין אלה משהו. "אבל אני מזהירה אותך הארי… אם תשבור לה את הלב, אני אשבור לך את הפרצוף" היא אמרה ובהתחלה הייתי קמת מופתע אל מה שהסבתא הזאת מסוגלת לעשות, אבל אני מסכים איתה, כל אחד היה עושה הכל כדי להגן על המשפחה שלו.

"מספיק הוגן" אמרתי עם חיוך אחרי כמה שנית והיא חייכה כשלחצה לי את היד 'כאילו' עשינו עסק.
בדיוק אחרי זה אלה ירדה למטה וניסתה להסתכל לכל מקום אחר חות מאלינו.
"מוכנה לזוז?" שאלתי אותה והיא במיידי הסתכלה עלי עם מבט לא מרוכז. היא הנהנה לאט לפני שהלכה לטיירה ונתנה לה חיבוק גדול. "תהנו יפים, ואם את צריכה משהו את יודעת איפה אני" היא אמרה לה ואלה הנהנה ואחרי זה טיירה נתנה לי חיבוק וחיבקתי אותה בחזרה.

אלה ואני נכנסנו למכונית והתחלתי לנסוע. "סבתא שלך ממש לא נראת סבתא" אמרתי וצחקנו קצת ביחד.
"אני יודעת, היא אוהבת עדיין לחשוב שהיא צעירה. אבל האמת שאני דיי מעריצה אותה על זה" היא אמרה ואפילו שלא הסתכלתי עליה אלא על הכביש, יכולתי להרגיש את המבט שלה עלי.
"היא נראת כמו אישה מדהימה" אמרתי ונתתי לאלה מבט מהיר עם חיוך וראיתי שהיא מחייכת אלי בחזרה. "כן, היא כן" היא אמרה אחרי כמה דקות כשהמשיכה להסתכל דרך החלון.

**********************************
********************************************
****************************************************************************

"מה עם הצבע הזה?" שאלתי והצבעתי על דמוי הקיר שעליו היה הצבע החום. בחנות הצבעים הזאת יש המון מבחר צבעים ובכל מקום יש חתיכת קטנה מקיר שעליה יש צבע כדי שנוכל לראות איך הוא יהיה על הקיר, אבל זה לא כל כך הקל על אלה לבחור צבע.
אלה הסתכלה עלי עם מבט מבחיל שאפילו דיי הבהיל אותי. "הארי, זה צבע של קיא" היא אמרה.
"לא זה לא! זה חום!" התווכחתי בחזרה והיא פשוט גילגלה עיניים והמשיכה ללכת לחפש צבעים אחרים, רצתי אחריה ונסיתי להדביק את הקצב שלה.
"מה עם זה?" היא הצביעה על צבע תכלת בהיר בהיר עם קצת לבן ואני הרמתי גבה.
"כן הוא נחמד, אלא אם את רוצה חדר של בית חולים ולא חדר שינה" אמרתי והיא נאנחה והמשיכה ללכת מהר.
"אנחנו פה כבר יותר מחצי שעה ועדיין לא מצאנו צבע אחד שהוא אפילו בסימן שאלה!" היא נאנחה ועדיין הלכה קצת יותר מהר ממני. תפסתי לה את היד כדי לעצור אותה וסיבתי אותה אלי כדי שאוכל לראות את הפנים היפות והמתוסכלות שלה מקרוב.
"היי, תרגעי. אני בטוח שנמצא משהו. אולי פשוט נקנה את כל סוגי הצבעים ותחליטי בבית." אמרתי וחייכתי כמו ילד קטן.

"לא הארי! יש אנשים שאין להם כסף אפילו לצבע אחד! זה שלך יש לא אומר שאתה צריך לבזבז אותו על שטויות" היא אמרה לי והאמת שהיא דיי צודקת. בדיוק היכה בי רעיון והרגשתי גאון על זה שחשבתי עליו. "בואי, יש לי רעיון" אמרתי לה וגררתי אותה איתי ברחבי החנות.

***********************************
**********************************************
******************************************************************

"מה ההיגיון? עשית בדיוק את מה שביקשתי ממך לא לעשות!" היא התעצבנה על תוך כדי הנסיעה בחזרה הביתה. המכונית הייתה מלאה במייכלים של בצבעים שונים, כן, בסוף קנינו את כולם אבל מסיבה אחרת לגמרי.
"תחכי ותראי! אל תשפטי את זה אם את עוד לא יודעת מה זה" העברתי עליה מבטים מהירים תוך כדי הנהיגה.

"כל החדרים מוכנים חוץ משלי" היא נאנחה והסתכלה מהחלון. אני לא יודע למה אבל הרגשתי שאני חייב לגרום לה להרגיש יותר טוב עם זה. העברתי את יד ימין שלי מההגה והנחתי על הירך שלה, ליטפתי אותה לאט והיא החזירה את המבט אלי. "למה את לא יכולה פשוט לסמוך עלי עם זה?" העמדתי פנים כאילו אני ממש פגוע בציניות וראיתי אותה מצחקק. "אוקיי סליחה, סליחה. הנה אני סומכת עליך הארי" היא אמרה ותפסה לי ביד שהייתה על הירך שלה, החזיקה אותה בעדניות תוך כדי ה\שהסתכלה מחויכת בחזרה מהחלון. אני לא יודע למה אבל זה גרם לי גם לחייך. כל פעם שהיא מחייכת אני מוצא את עצמי מחייך גם.

הגענו הביתה והכנתי את המכונית, יצאנו החוצה מהמכונית ובדיוק ראיתי את לואי מהכניסה מסתכל עלינו, הוא כנראה רצה לבדוק מי הגיע כשראה את המכונית חונה.
"הייי לואי! תקרא לכולם, צריך עזרה!" צעקתי לו והוא הנהנן ונכנס חזרה הביתה. לא אחרי הרבה זמן כולם יצאו מהבית והגעיו לכיוונינו, כולל את דניאל שלא ידעתי שהיא כאן בכלל, מאז שאני ולואי היינו בבית של אלה כשבאתי לדבר איתה כשהיא שנאה אותי לגמרי, דניאל התחילה להתחבר ממש טוב אל הבנים ועם אביה.

"חשבתי שאתם בוחרים צבע אחד" זאיין אמר והם כולם היו מופתעים לראות את המכונית שבתוכה יש הרבה מיכלי צבע.
"זה גם מה שאני מנסה להבין מהארי כל הזמן הזה" אלה אמרה לו ואני גילגלתי אל שניהם עיניים. "פשוט תעזרו להעלות אותם למעלה." אמרתי וכל אחד לקח צבע למעלה.

"עכשיו מה?" אביה שאלה כשעמדנו כולנו מול הקיר והם כולם חיכו לתשובה ממני אבל אני בינתיים ניסיתי לחשוב איך אנחנו הולכים לעשות את זה.
"חשבתי שאולי יהיה יפה אם הקיר היה בכל הצבעים ביחד" אמרתי כשעדיין הסתכלתי על הקיר.
"ואיך נצבע אותו בדיוק? פשוט נתחיל להשפריץ על הקירות כמו משוגעים?" נייל אמר בציניות אבל אני האמת חשבתי שזה רעיון לא רע. הסתכלתי עליו והרמתי גבה תוך כדי שחייכתי.
"הוו לא" ליאם אמר וכבר התחיל להיות מודאג מכל העניין.

הלכתי לכיוון הצבע הצהוב וניסיתי לפתוח אותו "נו קדימה זה לא יהיה כזה נורא, וחוץ מזה לא יקרה כלום אם רק ננסה, זה לא כאילו ש–" אמרתי תוך כדי שניסיתי להוריד את שכבת הברזל שסגרה את מיכל הצבע אבל השתקתי כשהמכסה נפתח בבום אחד והשפריץ צבע צהוב על כל הגוף של לואי.
ניסיתי לעצור את הצחוק שלי כל כך חזק וככה גם כולם. כולנו היינו בשוק, במיוחד לואי שהיה מופתע והסתכל עלי עם עיניים פקוחות אחרי שניגב את העיניים שלו מהצבע. פתאום דניאל התפקעה בצחוק וכולנו הרשנו לעצמנו לצחוק כל כך חזק.

"אתה פשוט לא עשית את זה עכשיו" לואי אמר בקול עמוק ועצבני ואני פשוט משכתי בכתפיים שלי מנסה לעצור לעצמי את הצחוק.
"אין בעיה הארי, שניים יכולים לשחק את המשחק הזה" הוא אמר ועכשיו כולנו ידענו שזה הולך להיות משחק מלוכלך וטיפשי. כל אחד לקח מברשת ורץ לתפוס לעצמו צבע שונה. אני נשארתי עם הצהוב, לנייל היה תכלת, לזאיין ירוק, לאלה אדם, לדניאל אפור, לאביה וורוד, לליאם כחול ושל לואי היה כתום – אני מתערב איתכם שהוא לקח אותו רק בגלל שזה הצבע של הגזר.

השפרצנו צבעים אחד על השני וכל פעם שראיתי איזה צבע עלי ככה יכולתי לנחש מי השפריץ עלי לפי הצבע. לאף אחד לא היה אכפת להתלכלך עכשיו ופשט עשינו מלחמה, לא הפסקנו לצחוק לרגע אחד.
ראיתי את נייל רץ קדימה בנסיון ללכלך את דניאל ואז הוא החליק על כתם צבע תכלת וצחקתי כל כך חזק שלא יכולתי לנשום. "נייל! החלקת על הצבע של עצמך!" צחקתי כל כך חזק וככה גם דניאל.
מזווית העין ראיתי לפתע את ליאם מחבקת את אלה מאחור תוך כדי שהוא מנסה לצבוע אותי בלחיים והיא צוחקת ומנסה לצבוע אותו בחזרה. נהייתה לי פתאום הרגשה מעצבנת ומוזרה בבטן שלא סבלתי. דיי הארי, הם רק משחקים, זה שום דבר. הנה גם זאיין ואביה עושים את זה, רגע.. אבל הם ביחד.. חשבתי לעצמי אבל אז לואי שבר לי את המחשבות כשקפץ עלי וצבע את כולי בצבע כתום.

אחרי לפחות שעה של כל המלחמה הזאת נגמר לנו כל הצבע והתעייפנו כולנו. ישבנו לצד הקיר מותשים אחד ליד השני, מלוכלכים מכל הצבעים בכל מקום והסתכלנו על החדר בשקט. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שבאמת נהנתי ככה.

"אחר הצהריים. הכי טובים. בעולם" לואי אמר עם הנחות והיה נראה מותש לגמרי.

"עשינו עבודה לא רעה" אמרתי וכולנו היינו מופתעים שהחדר נראה באמת לא רע.

"כן, זה נראה האמת דיי טוב" אביה אמרה כשהיא נשענה על זאיין שחיבק אותה.

"קדימה, בואו נלך להתקלח ולאכול, אני מתה מרעב" אלה אמרה וכולנו קמנו.

"-את- רעבה?" נייל אמר והסתכל על הבטן שלו שהשמיעה כל קרקור מוזר. צחקנו לפני שכל אחד הלך לחדר שלו להתקלח במקלחת שלו, חוץ מלאה שאין לה עוד בכלל רהיטים בחדר ובטח שלא מותקן לה המקלחת בחדר השירותים שלה. נשארנו שנינו בחדר לבד אחרי שכולם הלכו, "בואי, את יכולה להתקלח אצלי" אמרתי והושטתי לה את היד כדי שתחזיק בה. היא חייכה ותפסה לי ביד.
"או שאת יכולה להתקלח איתי, זאת גם אפשרות" אמרה תוך כדי שהלכנו לחדר שלי שלא היה רחוק משלה והיא נתנה לי מכה על הזרוע. "אוקיי, אוקיי, אני אקח את זה כ-לא" אמרת וצחקתי תוך כדי ששיפשפתי את הזרוע עם היד החופשית שלי וראיתי אותה מנסה לעצור את הצחוק של עצמה על ידי נשיכת השפתיים שלה. אבל אני חושב שזה דיי חמוד.

אני שמח שהיא גרה איתנו, זה יהפוך את העניינים להרבה פחות משעממים.