תפוח

הסגלגלה 31/05/2013 850 צפיות 4 תגובות

                    

זה מגיע שוב פעם.
אני מרגישה דמעות פוצעות בעיני.
אמא שואלת.
לא אני לא רוצה טוסט לא, לא פשטידה.
תפוח ליום.
הסכין חותך ומשמיעה כל גריסה ומיץ חמצמץ מתפרץ. כל תפוח שונה, כל איש שונה. התפוחים ירוקים וגדולים, הם מבריקים באור הפלורוסנט ולרגע אני רואה השתקפות.
הזמן זורם. פנסי הרחוב חודרים מבעד לסורגים ומשאירים פסים מעובים על ארון העץ. עכשיו לילה והרוח מנשבת מבעד לעצי האורנים. הם מזמרים בלחש ובתוך כל עלה טמון סיפור שלעולם לא אדע: על ציפורים אדומות חזה ומהירות כנף שהישתכנו בקיץ, על גשמים שהמטירו חודי קרח מישתברים.
החדר חשוך, צללים מפוספסים על הארון ובחוץ העצים מזמרים. אפלה.
נהפכתי קיפוד. הכל מתנפץ, רסיסים חורטים בלחיי וזעקה גועשת, לא נישמעת, בוקעת מיפי. למה? . אנשים חיו כאן אלפי שנים, הם מתים ועלומים. גם אנחנו ניעלם, הרחובות ישקקו אנשים זרים ולא מוכרים. ואולי יעלמו אף הם, רחובות, עצים ופנסים, כולם יעלמו. הכל יהפך לחושך אין סופי.
הכל חושך, אני כבר במיטה ומוגנת בין הרי שלג רכים. גופי רועד, חזי עולה ויורד, ברטט כמו רכבת דוהרת. לינשום. לינשוף. 
מחר שמש תבוא. יום מתתחיל וחוזר על עצמו. השעון יצלצל ואני יכתיף ילקוט, ישב על כיסא פלסטיק מקושקש ואקשיב. מי שאין לו עבר גם אין לו עתיד. אבל כולם מתים ועלומים. אני אחזור באוטובוס, ייצפה בבנות בית-ספר מחליפות מדבקות וורודות מבריקות ובזקנות עם סלים שעומדות בלי מקום לשבת. בבית הכל יהיה חם וקר.אמא שואלת. תפוח ליום: הסכין חותך וחודר אל האצבע וארגמן חזק ויפהיפה ישלוט בכל.
אני לא רוצה מחר ולא כלום.
נהפכתי קיפוד דוקרני ועייף. פנסים מאירים על גבי שמים מאופלים שסדקים חרצו בהם נקודות אור, כוכבים. אין לי קול ואני צורחת ובוכה. הרי השלג שלי נמסו, כבר אין הגנה ולאן כל האנשים נעלמים? שאלתי, ואני לא יודעת כי גם אני נעלמתי.


תגובות (4)

יפה! את מתארת הכול ממש באופן מושלם.. אני כמעט בטוחה שזה סיפור על נערה שנשבר לה הלב, או שגילתה את האמת המרה. יש לזה המשך? אם כן, אז דבר ראשון, מצפה להמשך, דבר שני, אם יהיה המשך, עדיף שאת תעשי כאילו זה היה הקדמה או משהו… כי רק תיארת את רגשותיה ולא את מה שמסתובב מסביבה. (או משהו כזה. לא יודעת.)
מצפה להמשך !(אם יש.)

31/05/2013 08:18

יפיפה, כמו תמיד.

31/05/2013 09:05

כל כך יפה! כמו שיר עם מלודיה משלו…אני קוראת את המילים והמנגינה פשוט עולה…
אני מסכימה עם התגובות מעליי…לפי דעתי, זהו סיפור על נערה שחוותה טראומה קשה, מקרה הדוחק אותה לפינה וגורם לה לשאול לאן כל האנשים נעלמים? לאן הולכים אחרי שמתים? לאן הזמן רץ? למה הכל ממשיך אם אין את האור בקצה המנהרה?
אני מסכימה איתך…ואני מקווה שנערה זו תמצא את התקווה.
בהצלחה! תמשיכי לכתוב! מצפה לקרוא עוד דברים שלך :)

31/05/2013 09:26

תפוח אחד ליום. או חצי פריכייה. או רבע.
אבל עכשיו זה רק יוגורטים עם שוקולד מריר מגורר… (או שכבר לא?)
אני מתגעגעת לימים ההם.

27/09/2015 13:48
3 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך