עיר של ערפל

                  עיר של ערפל

עיר של ערפל צמחה מבין ההרים בלילה ההוא. עוברי האורח נעצרו תמהים. הם עמדו בשולי הדרכים ונשאו את עייניהם אל פסגות ההרים. שליחי הממלכה תיזזו לכל ארבעת הכנפות כשהודעות דאוגות באמתחותיהם. המלך הכריז על ועידת צמרת והבהלה בקרב אציליו היתה רבה. חלקם דיברו על כישוף אפל ואילו אחרים דיברו על אולימפוס, משכן האלים. את האמת איש לא ידע ואזורי הספר שסבבו להרים רוקנו כליל מדריהם. המלך הבין שעצה חייבת להימצא אך ידו לא הייתה משגת.
 בין כפרי הממלכה הנידחים שבצפון קם אז נער.נער צעיר ירוק עניים ודקיק גיזרה שעם בא הבשורה הכתיף תרמיל ופסע בין הביקעות והגבהות אל עבר עיר הבירה. הוא התקדם במשך ימים ולילות, כמעט ללא עצירה ולאחר שבוע של התאמצות עקבית הגיעה לבסוף אל הבירה. בדרך לא דרך הנער נכנס אל אולם המלך. זקוף והחלטי דרש מיושב הכס ללכת לחקור את פסגות ההרים והמלך נענה לו בלהיטות, סוף סוף תיקווה לגירוש הלא ידוע, המאיים כל כך. הנער הובל במהירות אל מחנה הצבא הזמני בשולי ההרים שניראו אך בקושי מבד למסך המעובה. המחנה הוקם על מנת לחסום כל אויב אפשרי באם יבחר להופיע מהערפילים האפרורים. שר הצבא וסגנו הביטו בתרעומת לועגת בנער הדקיק-כמעט עדין, אך בעתות כאלה, הסכימו שניהם בשתיקה של ייאוש ותיקווה, כל נפש ברת השגה שווה היא וקל וחומר נפש הבאה מאליה אל עבר עתיד לא ידוע ולוטה בערפל. חיש מהר הולבש הנער במעיל פרווה בגוון הזית, שקיק עור מלא בדברי מאכל ניקשר לחגורתו ועל כל צרה שלא תבוא, (וכניראה לא תבוא!- הבטיח שר הצבא שדאג פן תיעלם הנפש המסורה לו ליפני מילוי יעדה) קיבל הנער צמד סכיני ברזל קלים וגרזן אבן משופשף. 
עם עלות השחר כשוורוד עז ניפרש על השמים וטיפות טל זערוריות החלו ניתחות על קסדות הברזל שלראשי החיילים, ניפרדו רמי המעלה  מנער קטון שפטיש כבד אחוז בזרועו האחת במאמץ וחבל עבה שביקצהו להב חד מלופף סביב זרועו השניה. המלך איחל כל טוב, שאכן מובטח הוא יהא, כי הרי בשובו הצעיר יקבל כל דבר אשר נפשו תחשק מארמון המלכות. שר הצבא רק הינהנן ולא הפסיק ליסקור מלמעלה ללמטה את הנער כמו לא מאמין הוא שאכן נתח ניכבד מגורל הממלכה מונח על כתיפיו הבילתי ניראות כמעט של יצור זערורי זה. שאר הפמלייה החרישה וצפתה במכלול רגשות מושחרים בדמות המתרחקת אל הלא נודע. הצעיר פסע ולא היסתכל אפילו פעם אחת לאחור. פסיעותיו הסיטו חיות פרא קטנות ונחלי טל דקים מימסלולם. לחות של בוקר אפפה הכל והשמש החלה קוראת תיגר כנגד הקרקע הקשה, היא טיפסה מבעד לבור החשכה שניקברה בו בלילה. הנער פסע קדימה בשביל אל ההרים שפעם היו כו מוכרים ועכשיו נידמו הם כמפלצות מאיימות עפופות עשן סמיך. הוא ניכנס אל תוך הערפל המיסתורי בלא היסוס והפמלייה הצופה מרחוק דימתה ליראות  תזוזה בערפל שהלכה ופחתה עם נקיפת הרגעים. צמד עיני ניצוצות ירוקות, צמד להבי סכינים מבריקים ונער דק גיזרה אחד ניבלעו אל תוך הערפל כלא היו, אל תוך אי ידיעה מאיים ומצמרר.
הפמלייה היתפזרה טיפין טיפין והשמש כבר ריקדה חופשיה ובוהקת בקצה שמיים כחולים. זמן הספירה החל. שלושה ימים יחכו לנער, שלושה מנות- אחת לכל יום- הוכנסו לשקיקו ושלושה כלי משחית ניתנו לו שבכל יום שיעבור יוחל לחדש את נישקו מפני הסכנות הלא ידועות. חיילים הושמו במישמרות שתרו תדיר אחר תנועה בערפל שאולי תוביל לחזרתו המיוחלת של הנער. היום הראישון חלף מאליו, בשני ניראה המלך כמה פעמים בסמוך למישמרות החיילים ובשלישי ניכנע המלך לבסוף ועם בא הערב הקים מקום מושב, תחת שמיים פתוחים, על מנת לצפות בהרים. הנער לא בא. שר הצבא עמד סר וזעף סמוך למלך חייליו שילחו לעברו עניים חוששות ממקומם בשורות הסדורות מאחוריו, פמלייה רבת משתתפים ובגדים מהודרים עמדה בפינת ההיתקהלות. הזמן דלף בנינוחות ועירבוביה שלטה באנשים המודאגים. חייל לחש לאציל מהפמלייה דבר מה ועוד אחד קירקש במגנו לוחמים איכרים התנוענעו בקוצר רוח במקומם כשפמלייה ציבעונית רוחשת סביבם בבהילות. רק המלך נותר ישוב על כיסאו כשעיניו תלויות בדאגה בחודי ההרים שביצבצו מבעד למסך הערפל, כמו ציפורנים מחודדות. לידו ניצב, דומם עדיין, שר הצבא מבטו מנסה לחדור אל הניסתר והנער לא חזר. היום חלף ונימתח אל קיצו באיימה מבעיתה. איפה הוא?. יום רביעי. יום חמישי- לבטח ניגמר כבר האוכל אמר שר הצבא ללא קול והמלך עדיין תלה מבטו בחודי ההרים, מצפה. עיר הערפל ניצבה לועגת מעל הארץ המפוחדת ומלכה, שישב תדיר ביכסאו וצפה בה. הזמן כבר עבר, ובעלות היום השביעי קרס המלך, וכי מה עליו עוד לעשות?. מחנה הצבא הפך קבוע והוא חזר אל ארמונו כשרגליו רועדות מרוב ישיבה ועיניו נימשכות תמידית לאחור, אל חודי ההרים. החיים שבו לתיקונם, הפחד הפך לתמידי וכמעט בילתי מורגש, אנשי הממלכה פשוט חזרו למעשיהם כששביל ההרים והסובב לא מודגש בפס שחור של בל יעבור. עם התחלפות העונות, באחד הקיצים הצהובים והקוצניים עלו אויבים ממיזרח לקרב על הממלכה. חיש מהר נאסף צבא וקירקושי חרבות מילאו את המישורים הטרשיים שנחלי ארגמן החלו משקים להם לרוייה. הקרב היה קשה ושר הצבא דרש עוד לוחמים. בלית ברירה ננטש מחנה הצבא הסובב להרים ותושביו מלאי כלי סיף ירדו אל המזרח. מלחמת המזרח נימשכה כחמישה שנים-של סבל וקוצים- עד להפסקת השלום המיוחלת. איש איש חזרו מחזיקי החרב אל ביתם, ושקט לא מוכר להם החליף את הצרחות. כל אחד ניפנה לטפל באדמתו העכורה ובמשפחתו שלרב חיסרון בנפש הורגש בה. הממלכה שבה למסלולה ומחנה הצבא שמיתחת להרים נישאר שומם. הערפל המשיך לעטוף ככסות אפרורית את ההרים ועם הזמן הוא אף כיסה את ההרים. העיר הטמונה בו כמעט ונעלמה מהעין ורק בעתות דימדומים ניתן היה להבחין בה. היא נשכחה מלבבות כל. הנער הנעלם ירוק העניים נישכח אף הוא, עתידו יישאר סוד לנצח.
אבל עם השיכחה והתחלפות ההעשורים שביל ההרים וסביבתו נהפכו מוקצים ושוממים. איש לא העז לקום ולטפס על אבניו הסלולות, ואגדות מאיימות על מיפלצות הרים ריחפו בין הכפרים.

לנצח נשארה עיר ערפל לא ניראת עטופה גלימה כסופה ועדויית פחד. סודה נישאר עלום וסיפורה אף הוא, לעד. דורות קמו וגוועו מלכים רודניים או אציליים התפוגגו כבר לעפר
והאם יחזור מישהוא אי פעם להלך בין שבילי ההרים הנטושים?