שטח אויב – פרק 16

גררתי את המזוודה מאחורי , עמדתי מול פתח הבניין בו אני גרה , כבר הגעתי לניו יורק , אחרי שעות של טיסה ונסיעה הגעתי .
נכנסתי פנימה , עוברת את המבואה הראשית ומתקדמת אל גרמי המדרגות הארוכים , מושכת אחרי את המזוודה ועולה מדרגה אחר מדרגה מאמצת את כוחותיי .
עם כול מדרגה שעליתי הרגשתי את גופי פועם בכאב , תמיד היה לי רמת סבל נמוכה , אני בטוחה שיכאב לי עוד הרבה זמן עד שאני יחלים .
סיימתי את גרם המדרגות הראשון , הרמתי את ראשי מביטה אל הקומות העליונות וסופרת במוחי כמה עוד אני צריכה לעלות ולסבול , נאנחתי , משכתי את המזוודה שאליה קשורה הקיטבג וגררתי אותה אל עבר גרם המדרגות השני המוביל אל הקומה השנייה .
הבית שלי בקומה השלישית , דירה מספר 13 .
עליתי מדרגה אחר מדרגה מנסה לשמור על קור רוח , אבל רגשותיי געשו בתוכי , לבי פעם בחוזקה והרגשתי את הדם מתפרע בדמי עם כול פעימה .
הגעתי לדלת הבית , לבי לא מפסיק לפעום , אני יראה את אימא שלי לאחר שנתיים שלא ראיתי אותה .
הנחתי את ידי על ידית הברזל ומשכתי אותה מטה , שומעת את הקליק שמסמן שהדלת פתוחה , לבי החמיץ פעימה נשמתי עמוק , מנסה להירגע מהלחץ שעוטף אותי .
נכנסתי אל הבית , עוברת במבטי על הכול , בולעת במבטי את כול הדברים החדשים והישנים שהשתנו ולא השתנו .
הבית ניראה כמעט כמו שאני זוכרת אותו, סלון עור שחור על שטיח פרסי יפה , קירות צבועים בלבן , שולחן קפה לבן בין הספות , וממול על הקיר תלויה פלזמה גדולה שחורה ומכובת .
אל הסלון מתחבר מטבח גדול , ארונות בצבע וונגה , מקרר לבן וגדול , אבזור מטבחי כסוף ומבריק , ממש נראה כמו תמונה מקטלוג .
נכנסתי פנימה גוררת את המזוודה מבעד פתח הדלת וסוגרת אחרי את הדלת בטריקה .
שמעתי ריצה ורעש של עקבים , פחות משנייה ואימי ליליאן כבר חיבקה אותי בחוזקה , מהדקת אותי אליה , מנסה לחפות על השנתיים שעברו שלא יצרנו קשר אחת עם השנייה .
״בלה אני כול כל שמה שאת כאן ! , כול כך התגעגעתי אלייך , למה לא התקשרת אלי הייתי עוזרת לך עם המזוודה במדרגות אני יודעת שאת פצועה , למה אימצת את עצמך ככה ? , את צריכה לנוח !״ לא הפסיקה לדבר , ולא נתנה לי מרווח זמן לענות בין השאלות .
״אני בסדר , באמת״ שיקרתי לה , מועקה מוזרה הכבידה על החזה שלי , כאילו השקר הזה שאמרתי כרגע מפריע לי איכשהו .
״אה , כמעט שחכתי , את זוכת את קריסטאן ? , החברה שלי ?״ אמרה לי ליליאן , אני זוכרת אותה , יש לה בן קצת יותר גדול ממני שהיינו משחקים ביחד שהיינו ילדים קטנים , אותה אני זוכרת אבל את הבן שלה אני לא זוכרת .
״מה איתה ?״ שאלתי את ליליאן מנסה להבין לאן היא חותרת בדבריה .
״הבן שלה , חייל כמוך , הוא גם חזר עכשיו מהשטח הוא פצוע ואין לו איפה להיות מכיוון שקריסטיאן במשלחה באוסטרליה הצעתי לו שהוא יכול להתארח פה בינתיים ושהוא כמו בן בית פה״ אמרה לי , הוא היה בשטח ? הוא חייל? איך זה שלא ידעתי את זה ?
״שחכתי איך קוראים לו , איפה הוא שירת? , באיזה שטח הוא היה?״ שאלתי אותה והבטתי לעברה , היא נראת כול כך כמוני , כנראה שאני דומה לה יותר ממה שאני חושבת ורוצה .
״הוא שירת בעיראק , קוראים לו ג׳ייק״ אמרה לי , לבי דילג על פעימה , סחרחורת חזקה מיד פקדה אותי .
״ג׳ייק ?״ גמגמתי , בטני התכווצה , אותם עניים זהובות צהובות עלו בעייני רוחי , זה לא הגיוני .
״שלום מייג׳ור״ שמעתי קול מאחוריי , קפאתי , לבי קפא , מחשבותיי קפאו , ולבי הפסיק לפעום לרגע .
הסתובבתי לאט אחורנית , מביטה אל עבר המסדרון המוביל לחדרי השינה .
הוא נשען שמה על הקיר , רק במכנס טרנינג לגופו , על החזה השרירי שלו נח שרשרת הדיסקית שלו .
מסביב לשרירי בטנו עטופה תחבושת לבנה ורק במרכז עיגול של צבע חום אדום מהדם וחומרי החיטוי , תחבושת נוספת מסביב לכתפו הימנית .
עייני התמגנטו אל עיינים הצהובות זהובות .
״המפקד״ המילה הצליחה סוף סוף להבליח מבעד לשפתיי הרועדות .
״אוקי ילדים אני הולכת לעבודה , אל תבלגנו את הבית , אני חוזרת בסביבות השעה חמש״ אמרה ליליאן עדיין מתייחסת אלי כמו אל ילדה קטנה , אחת מהסיבות שגרמו לריב שהיה בנינו לפני שנתיים .
ליליאן נעלמה מאחורי דלת הכניסה וסגרה אותה , ניסיתי להתחמק ממבטו שנח עלי , דווקא הוא , מכול האנשים בעולם , דווקא הוא ?
איך זה שאני לא זוכרת אותו , את העניים שלו , איך זה שהוא לא אמר לי על זה שום דבר .
הרמתי את המזוודה מהרצפה גוררת אותה אל המסדרון ולחדרי , עוברת לידו וצמרמורת מטפסת במעלה גבי שידי מתחככת עם ידו .
׳בלה , לנשום עמוק , תרגעי , תנשמי עמוק!׳ ציוותי על עצמי.
נכנסתי אל החדר שהיה שייך לי פעם , שום דבר לא השתנה , נישאר בדיוק כמו שעזבתי אותו , מסודר ונקי , אותם הרהיטים והמצעים , הווילונות והשטיחים, הכול אותו הדבר .
מיטה זוגית עם מצעים סגולים בהירים עם הדפס פרחים לבנים , שטיח בצבע לבן ועגול ליד המיטה , ארון הזזה גדול בצבע לבן שהדלתות מראה , ווילון שמכסה את החלון בצבע סגול בהיר המתאים למצעי המיטה , שידת לילה עם שתי מגירות בצבע לבן התואם לארון הבגדים .
נכנסתי אל החדר , מניחה את התיק לרגליי הארון , וניגשת אל שידת הלילה , ליראות אם התמונה שלי ושל דין עדיין שמה , דין האקס שלי , אותו אחד שקיבל כמה החלטות שגויות ונכנס לכלא , אותו אחד ששבר את הלב שלי בזמנו .
הופתעתי לגלות את התמונה על השידה, מסגרת הזכוכית שלה מנופצת , בקושי רואים משהו מהתמונה מרוב סדקים .
הרגשתי את מבטו ננעץ בעורפי , לא יכולתי להסתובב ולפגוש בעיניו , משהו מנע ממני להסתובב ולפגוש באותם תווי פנים היפות כול כך , נשארתי במקומי , בוהה בתמונה הסדוקה ומבינה כמה לבי סדוק בעצמו , בדיוק כמו מסגרת התמונה השקופה .
הרגשתי נשימות על עורפי , הוא קרוב אלי יותר ממה שחשבתי , ניסיתי לנשום עמוק ולהרגיע את לבי שהתחיל להשתולל שוב בחזי .
מנסה לנקות את מוחי ממחשבות , המשכתי לבהות בתמונה השבורה שעל השידה שלי , בתמונה שלי ושל דין מתנשקים .
רציתי לזרוק את התמונה הזאת מהחלון , לקרוע אותה ולשרוף אותה , להרוס ולהשמיד כול זיכרון שלי ממנו .
הרגשתי את מגע ידו על עורי , לבי זינק בחזי בהפתעה , הוא הסיט את שיערי השחור והפזור הצידה , צמרמורת טיפסה במעלה גבי ממגע ידו החם , בטני התכווצה , וראשי קדח בעצבנות .
הרגשתי את שפתיו נצמדות כנגד עורי בשקע צווארי , בדיוק באותה הנקודה בה הוא נישק אותי בעבר, על הכוויה הדמיונית שנוצרה שמה .
כול רגשותיי התערבבו ביחד , עצמתי את עייני מעלימה ממבטי את התמונה הממוסגרת שעל השידה , מתענגת על מגע שפתיו , וידיו הנחות על מותניי .
למה הוא שוב עושה את זה ? , למה הוא משגע אותי כול כך ? , למה הוא כול כך גורם לי להמשך אליו?
ידיו התנתקו ממותני וכך גם שפתיו מצווארי , לא רציתי להסתובב ולפגוש במבטו הבהיר , הרגשה ריקנית לאט לאט מילאה את החדר , ואת לבי , ואז טריקת הדלת הדהדה בחדרי , מזכיר לי נשכחות, מזכיר לי את אותו היום בו רבתי עם ליליאן ועזבתי את הבית .
הפלשבאקים עלו במוחי , תמונות וקטעים מאותו היום .
••
״את לא יכולה להחליט לי את מי לאהוב, אני אוהבת אותו!!״ צעקתי עליה , כול כך כעסתי על זה שהיא אומרת לי מה לעשות, אני כבר לא ילדה קטנה .
״בלה הוא לא אחד שמתאים לך , הוא גדול ממך בשלוש שנים וחצי , למען השם הוא כמו עבריין , אני לא רוצה השפעה כזאת על הבת שלי !״ אמרה לי בנימה יותר רגועה משלי .
״תפסיקי להגיד לי אם לאהוב או לא , זה לא שאת יודעת לאהוב , את בגדת באבא ורק בגלל זה הוא עזב״ צרחתי עליה ויצאתי מהבית משאירה אותה קפואה במקומה ואני טורקת את הדלת בחוזקה.
••
אותה טריקת דלת עדיין מהדהדת באוזניי, רציתי לשכוח את אותו היום הזה, אני מקווה שליליאן סלחה לי על אותו היום .
הסתובבתי לאט לאט , מגלה חדר ריק מאחוריי .
לקחתי את התמונה הסדוקה משידת הלילה והשלכתי אותה אל הפח .
משליכה יחד עם התמונה את כול הזיכרונות המרים הקשורים אליו , מקווה שבאמת ישכחו עם הזמן .
נגשתי אל ארוני מוציאה בעזרת ידי הבריאה בגדי בית נוחים , חם בניו יורק גם , עכשיו סוף הקיץ , ובקרוב יתחיל החורף , ועם החורף יגיע הקור .
פשטתי מעל גופי את המדים שלבשתי עוד בבסיס , והחלפתי למכנס בד קצרצר אפור וגופיה לבנה צמודה רגילה , הסרתי מעל רגליי את הנעליים הצבאיות הלא נוחות , והחלפתי לנעלי אצבע , נותנת לאצבעותיי להתאוורר מהנעליים הצבאיות והסגורות שאני נועלת בדרך קבע .