מסתכנים- פרק 2
הבטתי בו ודמעות צפו ומלאו את עייני. מיהרתי להתאושש. תפסתי בידו ולחצתי אותה חזק, מביטה למטה ובוהה בים השחור שמתקרב אלינו במהירות. הבחירות היו ברורות- או לקפוץ למים ולקוות שהמטוס לא יתרסק עלינו, לקוות לא לטבוע, לקוות שאין שם משהו מסוכן.. או לקחת את הסיכון הזה שהמטוס יתרסק ואנחנו נצליח להינצל.
הדקות היו ספורות, ובכי והמולה נשמעו מכל עבר. אני לא בטוחה מה עשו האנשים האחרים על המטוס. הייתי מרוכזת יותר מדי בנו, בי ובו. במחשבה שנייה, אולי הייתי צריכה להסתכל ולבדוק.
הרוח הדבדרה וזיעה קרה צמררה אותי, מטפטפת מהמצח שלי לגופייה הלבנה שלי. הגומייה שלי נפתחה והתעופפה קדימה, והשיער שלי נחת על פני. רציתי לתפוס אותה, ונשענתי מעט קדימה. האחיזה שלי בידו נשמטה. ראיתי אותו נופל למטה, מביט בי בעיינים פעורות.
לא הספקתי לצרוח, לא הספקתי לאחוז בו ולמנוע את זה, ולא הספקתי לבכות על האובדן.
האימה שטפה אותי וטלטלה אותי. לא חשבתי יותר מדי, ומיד קפצתי אחריו. הכל התערבב סביבי והדבר היחדי שהרגשתי היה את המים הקרים והאכזריים של הים דוקרים את עורי. עייני נעצמו מהלם המכה, ועורי צרב. ראשי כאב ובטני נקשרה באלפי קשרים מכאיבים. ניסיתי לבעוט כדי להתקדם מעל פני המים, אבל היה נדמה שאיברי לא מקשיבים לי. הרגשתי בלחץ האוויר על החזה שלי.
שמעתי מלמולים, נדמה לי.
"תרימו אותה!" צעקתי, שמח לראות שהיא בסדר. הם הרימו אותה והניחו אותה על החול הלבן. מיד רצתי לכיוונה וכרעתי אליה. הזזתי בעדינות את שיערה מפניה והבטתי בפניה מחוסרות ההכרה. אולי היא לא בסדר? פחד התחיל לגאות בקרבי. רכנתי לעבר החזה שלה והקשבתי. התפללתי לפעימות לב.
"בום." שמעתי. נאנחתי ומיד הרמתי אותה והשענתי אותה על ברכי. לחצתי על הצלעות שלה בתקיפות כמה פעמים, וקיוויתי שראיתי מספיק סרטים בשביל זה.
היא השתעלה, ומים עכורים מעט פרצו מפיה. היא פתחה את עייניה והזדקפה.
"ווהו!" אחד האנשים שם צעק, והעלה חיוך מספק על פני. חיבקתי אותה והיא תלתה את גופה בריפיון על כתפי.
תגובות (1)
יא יא אני זוכרת את זה (!!!!!!)
זה הסיפור ההוא עם המטוס (נו כשאמרת שטסת והכל נכון (?!)
אהבתי את הפרק! (=
מקווה שיש המשך .(=