הקרב על הכבוד-פרק 1:התחלה קשה

"את כבר ילדה גדולה את יכולה להיסתדר בעצמך…" כך הייתה אומרת לי אמא כל פעם שבאתי להתלונן על זה שרע לי.
שמי ליטל ואני כבר בת 10 אבל אני מרגישה כמו חיילת שחזרה מקקה קשה,קרה על הכבוד.
כשהייתי בת 4 אמא רשמה אותי לחוג ריקוד שבו היה גם בלט וגם עוד סוגים שונים של ריקודים,מהיום הראשון שנכנסתי לאולם כבר הבנתי שהחוג לא היה מתוק כמו דבש. כשנכנסתי כל הבנות הסתכלו עלי ואני הסתתרתי מאחורי השמלה של אמא,לא רציתי לשם רציתי רק הביתה אבל אמא דחפה אותי לכיוון אישה שהיא בעצם המאמנת שלי בחוג. אמא שלי פנתה למורה ןאמרה לה "זוהי ליטל" והמאמנת אמרה "שלום ליטל שמי סטלה אני מקווה שתצליחי ותהיה רקדנית מוכשרת!" שמחתי אולי זה לא נורא כל כך. המורה נתנה לי לנסות לרקוד עם הבנות בזמן שהיא מדברת עם אמא. הבנות הסתכלו עלי ושמעתי לחשושים "תראו אותה…" "היא רקדנית בחיים לא.." ועוד כאלו דברים בנוסח כזה. מיד בכיתי כע אני ילדה רגישה וביישנית זה לא דבר שצריך להבייש בו אבל זה דבר שמאוד מקשה. מיד רציתי לאמא ובדרך שמעתי בנות שצוחקות והתחלתי לבכות חזק יותר,אמא שלה מיד "מה קרה?" "אני לא רוצה לפו בא לי הביתה!!!" צרחתי. המורה הרגיעה אותי ואמרה "כל ההתחלות קשות אל תדאגי את עוד תשתלבי פו נהדר" אבל לא רציתי להשתלב מהרג ששמעתי מה שהבנות חושבות עלי העולם שלי קרס עלי. למרות שלא רציתע אמא שלי הכריחה להשתתף. הבנות צחקו עלי על זה שבכיתי ואמרו שאני רוקדת גרועה ואיך ממני תצא רקנית מוכשרת,רק ילדה אחת עמדה בצד והיא הייתה היחידה שלא אמרה כלום.
בסוף היום רצתי מהר מהאולם ואמא אמרה לי "מהיום את משתתפת החוג קבוע כל ראשון ורביעי" "לא רוצה" עניתי אמא ענתה לי מרוגזת "לא שאלתי אותך את הולכת וזהו". הבנתי שהחיים שלי הולכים להשתנות, אבל למה אני למה אני צריכה לצאת לקרב?

המשך בקרוב!