מה אני?-פרק שלושה עשר

"אם אתם לא מתכוונים לגלות לי דבר
אני הולכת"אמרתי והלכתי אל הדלת אך
אימי המאמצת תפסה אות ידי וסובבה אותה
כך שאפשר היה לראות את מה שהיה מצוייר על ידי
"מה זה?" שאלה והחווירה "זה? פנאטוס המסמל מוות"
אמרתי לה "אני יודעת,התכוונתי מה הוא עושה על ידיך?"
שאלה אותי "זה מקומו המתאים את לא חושבת כך?"
שאלתי אותה ויצאתי מן החדר בלי להביט אחורה,
התחלתי לשוטט במחנה, פשוט לא התחשק לי לחזור
אל חדר האוכל בו ימטירו עליי שאלות,
אז פשוט הלכתי אל הים והלכתי בקו העצים
"אני כמעט בטח שאת לא אומרה להיות פה"
אמר קול עמוק מאחוריף ושם עמד נער,
עיניו היו תכחולות עמוקות ושערו היה שחור עמוק
היו לו עצמות לחיים מדהימות והוא נראה מושלם מידי
"הובכן, אני לא אמורה להיות בכלל בעולם הזה, אז כאילו,
אתה יודע אם אתה לא אמור להיות פה ,
כנס עמוק יותר, גלה את סודות המקום ותכניע אותו"
אמרתי בקול מתקתק "ציניקנית, אני רואה"
אמר והרים גבה "טוב, אתה יודעת מה אומרים,
כשהחיים נותים לך לימונים, קח אותם
וזרוק אותם על החיים ואז תלך ותקטוף
את התפוחים המתוקים שראית אצל השכן שלך"
אמרתי וחייכתי חיוך זאבי, החושף ניבים
"אני מבין שאת נערת זאב "אמר אליי
"לא סביר" עניתי לו "למה?" שאל אותי בתגובה
"מכוון שאימי הינה אשת חתול" אמרתי לו
"הם די נידירים" אמר "יודע מה יותר נדיר?"
שאלתי אותו "מה?" שאל בתגוה "הורים
וחיים נורמליים" אמרתי באנחה "אני מסכים איתך"
אמר אליי"מה הסיפור שלך?" שאלתי אותו
"הורים מתים" שלך "הורים חיים מידי"
אמרתי לו ולא הייתי ממש בטוחה למה התכוונתי
אך לא נשארתי בכדי להסביר את דברי,
מכוון ששמעתי את חברי קוראים לי
דבר שהיה מוזר מכוון ששמעתי אותם בבירור,
כאילו הם עומדים לידי כאשר ברור כי הם עומדים בצידו האחר של המחנה
"אני מניח ששמך הוא איימי" אמר אליי"נכון, ושמך?" שאלתי אותו
"פרסי" לחש כאשר הייתי במרחק כמה מטרים ממנו,
והייתי בטוחה כי הוא לחש זאת משום שהיה בטוח כי לא שנעתי
"ערב טוב פרסי" אמרתי לו כאשר נעלמתי בין העצים