שדה קרב – פרק 9

אני שוב עושה את אותם הצעדים כמו מקודם; נכנס לתא, נועל ופונה שוב אל הדפים.
אחרי שאני מדפדף בדפים שנראים לי כשעמום מתמשך אני מגיע לדף עם תמונה של נערה. לנערה רעמת תלתלים זהובים ועור בהיר, שפתיה המלאות ישרות בקו ישר כמעיין חיוך עקום וגומות חן קטנות מופיעות בצדי לחייה הסמוקות.
מבטי מרפרף על הנערה מלאת החן לכתב הדפוס הכתוב למטה:

'שם: זואי אברי ג'ונס
גיל: 17
תאריך לידה: 1.1.95
סוג דם: A
מחלות/גירויים: התקפי חרדה'

אני מגחך למראה התקפי החרדה. תחושה של חנק עולה בי כאשר אני נזכר בהתקף הראשון שלי לאחר מות אחי סבסטיאן.
כעת אין לי יותר התקפי חרדה, אך עדיין לא הצלחתי לחמוק לגמרי מהעבר עם הסיוטים שלי.
ידי מרפרפת על קווי המתאר של שפתייה עד לעצמות לחייה הבולטות שכמעט אפשר לחוש בהן מבעד לתמונה ואז לעיניה הירוקות המבליחות. תחושה מעיקה דוחקת בי, תחושה לספר לנערה התמימה על מעשיו של החבר שלה, אבל אני רק השומר שלה, אני לא יכול לעשות כלום בנידון.
'טיילר עזוב כבר את התמונה,' קול זועק בתוך ראשי ורק עכשיו אני קולט שאני לא מפסיק לרפרף עם ידי על התמונה כשחיוך אדיוטי על פני.
אני משליך את התמונה לתיק השחור שלי ויוצא מן התא הצפוף שמשרה תחושת חנק ורצון עז לברוח.
הצלצול נשמע במסדרון ההומה תלמידים. אני מוציא את מערכת השעות שלי ונאנח למראה שעתיים המתמטיקה.
אני צועד בכבדות ובמורת רוח במסדרון ונכנס באי חשק לכיתת המתמטיקה. המורה כבר התחיל לכתוב בכתב מסודר על הלוח את החומר והכיתה מתמלאת לאיטה.
אני מחליק לכיסא האחרון ומניח את ראשי על השולחן כשילד רחב בכתפיים מתיישב מולי וחוצץ את קשר העין של המורה איתי. בחוץ הגשם דופק על החלון המלא טיפות זעירות ונראה כאילו רוצה להיכנס פנימה. עלים יבשים עפים אנה ואנה ואני מרגיש כיצד עפעפי נהיות כבדות על עיניי.
לפתע אני מרגיש דחיפה קטנה בזרועי השמאלית עליה ראשי מונח.
אני מסובב בעצלתיים את ראשי לצד הזה ומסתכל על קאסי שכעת לבושה בבגדיה הרגילים.
היא מחייכת ושוב מפתלת את הקוקו ההדוק שלה בין אצבעותיה הדקות. ציפורניה מסודרות בקפידה בקו סימטרי וישר ומשוכות בצבע ורוד בהיר.
"חיפשתי אותך בהפסקה," היא לוחשת ומגניבה מבט ערמומי למורה שכלל לא מסתכל על החלק הזה של הכיתה הגדולה.
"הייתי בכיתת הספרות," השקר נמלט מפי עוד לפני שאני מספיק לעצור בעדו. אני מחייך חיוך אמין כדי למצק את השקר.
היא מחייכת ומושכת כתף בתנועה כמעט לא מורגשת. הקסם האישי שלי בחיים לא נעלם. תמיד ידעתי מה להגיד ואיפה להשחיל את השקר הבא, ותמיד שיקרתי במיומנות ככה שפרט לסבסטיאן, כולם האמינו לי.
"בפעם הבאה תצטרף אלי," היא לוחשת, מעיפה בי עוד מבט מחוייך וחוזרת להקשיב למורה תוך כדי שהיא מגניבה אלי מידי פעם מבטים חטופים.
אני בוחן את קאסי; את גזרתה הדקיקה, את שערה החלק הבלונדיני הקשור בקוקו ואת פניה שמשלימות את היצירה בצורה כל כך מושלמת.
"טיילר קוניס אולי תתמקד בי ולא בקאסי," מעיר המורה שמטה את גופו כדי להסתכל עלי. צחקוקים נשמעים ומבטים מסוקרנים מופיעים פה ושם.
"מצטער המורה, היא יפה מידי," אני אומר בקול משועשע. קאסי מחייכת בזמן שעיניה הכחולות מביטות בי מזווית עיניה וקולות של שריקות ולחשושים נשמעים בכיתה שעד לפני כמה דקות הייתה שקטה.
המורה מכחכח בגרונו וממשיך לכתוב על הלוח.
אני יוצא מהכיתה כשהצלצול נשמע.
"הי טיילר," קוראת אחרי קאסי וקולה מרחף אלי בין קראותיהם של התלמידים. אני עוצר ומביט אחורנית. "אתה בא החוצה?"
"אמ…" לפני שאני מפסיק לענות קאסי כבר מושכת אותי החוצה. בחוץ הגשם פסק והותיר אחריו עננים עכורים וכבדים. ידה של קאסי מושכת בזרועי לכיוון הספסל בו יושבים כמה נערים ונערות.
"היי," היא אומרת וכולם מסובבים את פניהם למשמע קולה.
אני מחיוך חיוך מתנשא כשאני רואה את נייתן וקלווין, אך כחיוכי נמחק כשאני רואה את זואי עטופה בזרועו השרירית של נייתן. "כולם זה טיילר."
"היי טיילר," אומרת נערה שחומת עור עם שיער שחור חלק. "אני אמנדה."
"אני ליסה," מעירה נערה שחורדינית.
אני מחייך ומביט בנייתן כשאני מתקרב אליה. "אז את ליסה."
פניו נהפכות להיות מאיימות וקשות יותר וזרועו התלויה מעל כתפה של זואי מתקשחת. כל שריריו נדרכים ולסתו מתהדקת בנקישה חדה. קלווין לעומתו מחייך וממרפק את זואי שלא מבינה מה פשר הדבר. זואי נראית בדיוק אותו דבר כמו בתמונה; אף סולד, עיניים ירוקות ותלתלים זהובים.
"זאת זואי, קלווין ונייתן," אומרת קאסי ומצביעה על כל אחד מהם כשהיא רואה שהם לא מתכוונים להציג את עצמם.
ואז מוסיפה בהיסוס, "תצטרף אלינו."
אני מחייך חיוך מתנצל. "בדיוק נזכרתי ששכחתי משהו במעבדה."
אני הולך לאט לכיוון החצר האחורית כשהדשא הרטוב נחמץ תחת נעלי הטימברלנד שלי.
"המעבדה לא שם!" צועק קלווין. אני מסתובב, פורש את ידיי לצדדים ומושך בכתפיי. הוא מחייך כשהוא מבין שאני לא באמת מתכוון ללכת למעבדה אלא אני פשוט לא רוצה להיות איתם, או יותר נכון עם נייתן.