לא כל הנוצץ זהב – פרק 9

"שקט!" התחננתי בפניו.
הוא הטה את ראשו ובהה בי.
הוא נהם עוד נהמה.
"שש!" התחננתי.
הוא לבסוף השתתק ובהה בי.
"אתה תהיה מסוגל להיות כאן בשקט בלי לעשות דברים משונים בזמן שאני בבית הספר?" שאלתי אותו.
הוא רק בהה בי, ואז הוא התקרב אלי ליד שלי, והתחיל ללקק אותה.
"איזה חמוד." אמרתי.
ואז הוא נשך אותי.
פלטתי מיד צווחת כאב.
זה היה כאב בלתי רגיל.
זה הרגיש כאילו מפלים של חומצה בוערים לי בתוך היד, והיא מתפשטת לעבר כל הזרוע שלי בכוח.
"מה זה היה צריך להיות?!" קראתי בקול רם.
אבא שלי הגיע ועמד ליד משקוף החדר שלי.
"קרה משהו, מארק?" שאל אותי אבא.
למזלי הדרקון היה בקצה המיטה, איפה שהארון כך שלא היה ניתן לראות אותו מהדלת.
"לא." אמרתי. "כלום."
אבא שלי נאנח והלך משם.
זה המשיך לשרוף לי בכוח.
"זה כאב" סיננתי תוך כדי כאב.
הוא רק הביט בי עם העיניים התבונתיות שלו.
"מה אתה מנסה לומר לי?" שאלתי אותו.
הוא נהם נהימה קצרה והמשיך לבהות בי בעניין רב.
עברתי לבחון את הנזק שהוא עשה לי ליד.
אליפסה מושלמת כעת בערה לי ביד בצבע אדום.
"לא היית חייב לעשות את זה." כעסתי עליו.
הבטתי לו בעיניים והרגשתי. פשוט הרגשתי את הסליחה שלו.
פחדתי שהוא ינשך אותי שוב, אבל פתאום האמנתי בכל ליבי בכוח שהוא לא ייפגע בי שנית. הרגשתי באמפטיה שלו כלפיי, אבל זה היה מטופש. הוא רק דרקון קטן.
"אז מה ככה?" שאלתי.
הוא לא באמת ענה לי, למרות שעם העיניים החכמות שלו אני ציפיתי שהוא יגיד לי משהו.
"טוב, אני שומע שאבא שלי כבר הלך לעבודה, אני ברשותך אלך לבית הספר. אתה תחכה כאן. אל תהרוס כלום. תסתדר יפה. אם אתה רעב – יש אוכל במזווה. תבלה." אמרתי לו.
הוא רק בהה בי בעיניים אומללות.
"נו טוב." מלמלתי.
לקחתי אותו והכנסתי אותו לתוך תיק בית הספר שלי.
יצאתי מהבית שלי, מבין כמה שזה מוזר, והתחלתי ללכת לבית הספר.
"היי, מארק!" קרא אריק כשהדרכים שלנו הצטלבו.
"היי, אריק. טוב לראות אותך לפני שאתה מחליט לנטוש אותי ולעזוב למחנה." אמרתי במרירות.
"מארק, די!, אתה יודע שגם אני לא רוצה לנטוש אותך" קרא אריק.
"אז למה אתה הולך למחנה?" שאלתי.
הוא הביט בי באומללות.
"כי אני חייב." הוא אמר.
"אתה לא חייב כלום, חתיכת קרצייה. סתם נמאס לך ממני." אמרתי בכעס.
אריק רק שלח אלי מבט מעורר רחמים.
זה אחד מהדברים שהכי אהבתי באריק. הוא היה אכפתי.
שנינו המשכנו לצעוד בשקט לבית הספר.
…
השעות עברו. בארוחת הבוקר נתתי חלק מהסנדוויץ' שלי לדרקון, שחיסל אותו בביס אחד ושלח אלי מבט אומלל שאמר בפירוש 'אני רוצה עוד'.
חזרתי הביתה.
אבא שלי לא היה שם, אז פשוט שלפתי מהמקפיא את ההמבורגרים הצמחוניים שלי והתחלתי לטגן.
הדרקון בינתיים ישב על השיש וזלל מקערת ההמבורגרים המוכנים.
"תשאיר גם קצת בשבילי, ברנש קטן." אמרתי לו.
"מארק." שמעתי פתאום קול בראש שלי.
הסתובבתי לכל הצדדים, ואז בהיתי בדרקון.
"אתה אמרת את זה?" שאלתי.
"מארק." שמעתי שוב.
"זה לא אתה, אתה לא מזיז את השפתיים שלך." אמרתי.
"מארק." שוב הקול אמר.
"טוב זה די מתחיל לעצבן." אמרתי.
"מארק." הוא אמר שוב.
"מה?" שאלתי.
"מארק."
"כן, זה השם שלי."
"מארק."
"קוראים לי גם כריסטיאן. תגוון קצת."
"מארק."
"אוקיי. קלטתי."
"מארק."
"אוף…"
"מארק."
"אתה לא יכול לומר שום דבר חוץ ממארק?!"
"לא."
בהיתי בדרקון, והוא רק חייך אלי.
בזמן שבהיתי בו, תהיתי מה עוד הוא עושה. האם זה היה הוא שדיבר איתי עכשיו במחשבות שלי?
בהיתי בו במבט חודר, אבל לא נראה שזה משפיע עליו.
הוא סיים לזלול בכך שהתנדנד ונרדם על השיש.
"מוזר." חשבתי לעצמי. "לא פחות ולא יותר. מוזר."