מצוינות כתיבה יוצרת-מפגש אחרון

והנה אני וחברותי יושבות מול המורה
צוחקות ואוכלות, זה מרגיש כל כך רגיל
אך גם כל כך שונה
הרי תמיד אנחנו כותבות, הפעם זה לא קרה
הפעם חיכינו להורים במקום לחזור בהסעות
הפעם לא כתבנו מילה
הפעם משהו השתנה
אני שואלת את המורה 'יהיו עוד מפגשים?' ואני רואה את העצב בפניה
התשובה לי כבר ברור.
'לא.' זאת המילה.
אני לא מאמינה שזה נגמר
אני לא מאמינה שעברה שנה
אני לא מאמינה שבשנה הבאה, נהיה יותר משלוש שנות ומורה
נהיה יותר מהקבוצה הקטן והכל כך חשובה
בכל שבוע, מחכים למצוינות
כל הילדים פוחדים מאותה המורה….
אומרים שהיא צועקת ואין ילד המעז אליה לגשת
אך פתאום מגלים, שבתוך כל הצעקות, יש מלאך
יש מישהו אוהב שתמיד דואג
אני לא מאמינה שעברה שנה
אני עוד לא מעכלת את כל מה שקרה
הכל חלף לי מול העננים כמו רכבת שיוצאת מרציף
הכל חלף לי מול העננים כמו רוח חמימה ומהירה
הכל נשב ונעלם.
האם כך יהיה בשנה הבאה?
הם המצוינות לש כתיבה יוצרת, תהיה אותו בית חם ואוהב?
האם דבר לא ישתנה?
האם נמשיך להיות אותה קבוצה…
אותה קבוצה של כתיבה?