חלום של מלאכים 24 -מלחמה בין מלאך לאוייב

"A!A ! תקומי!" קרא קולם.
אתה חייב להסביר לי למה אני כל הזמן נמצאת במצב הזה. מה אנחנו באיזה סרט עלוב בקולנוע? שמעתי לחישות קטנות ופיצוץ אדיר. ריח נורא מילא את המערה.
"זה בסדר זה בסדר. אני קמה!" אמרתי והתחלתי להתרומם. בחוץ כבר היה אור. מסתבר שהייתי מעולפת כל הלילה. משהו עדין היה על עיניי- רגע, אם יש לי משהו על העיניים איך אני יודעת שבחוץ בוקר? "תגידו, מה השעה עכשיו?" שאלתי וניסיתי להוריד מעיניי את הדבר הטורדני. "בערך… 10? למה?" ראשי הסתחרר. עברו להן כמה שעות מאז שמרחתי את השיקוי על פניי. אם בדרך נס הוא עובד אני אמורה לראות עכשיו.
"A, למה היית בחוץ, מה עשית? אנחנו דואגים לך, באמת. אנחנו לא רוצים שתפגעי בעצמך או משהו." קולו של B היה מעט שונה, כמו מעין תערובת של רגשות שלא ידעתי להפריד.
"אנג'," קרא לי F וקירב את ראשו לראשי. "הכל בסדר נכון? נראה לך שזה פועל?" אם לא הייתי מודעת לכוח שלו אני בטח הייתי מופתעת כמו כולם. F לא קורא מחשבות, זה רק מעין כיסוי קטן. הוא קורא את הלב (קצת כמו שאני יודעת לעשות) וגם את שפת הגוף. כל אחר מהקבוצה ניחן בכישרון נסתר, רק מעטים יודעים את כוחם בוודאות וכמה חושדים.
"אני לא יודעת, אתה רוצה לבוא איתי לבדוק?" שאלתי אותו. אני יודעת שאני לבושה בשמלת הלילה שלי- אלא אם רו החליפה לי בגדים- זה היה עוד חיסרון בלהיות בת, החבר'ה בצוות לא יכולים לעזור לי תמיד.
"את מרשה?! כן כן אני רוצה!" אמר בהתלהבות.
"על מה אתם מדברים?! מה עובד? A מה עשית?!" אמר שוב B רק ביותר תקיפות. יכולתי לדעת שהוא התקרב אליי. לא רציתי שהוא יהיה הבנאדם הראשון שאני אנסה לראות -אני לא רוצה לפגוש בפניו העצבניות. ממש כאילו F ידע על מה אני חושבת הוא תפס בידי והתחלנו לרוץ משם.
"היי, לאן אתם הולכים?! היי!" קראו אחרינו כולם והתחילו לרוץ אחרינו. עד כמה שרו היתה קטנה היא ידעה לרוץ ממש מהר, וכמוה כולם. אני וF עלינו על מין גבעה כזאת והוא נעמד לפניי, פורש את ידיו לצדדים. "אנג', תבדקי מהר, לפני שהם יבואו. אני יודע שאת לא רוצה להתאכזב…" ידעתי שהוא סובב את ראשו וחייך, ושהיה לו חיוך גדול וחמים. חיפשתי שוב את הבד בידי והצלחתי להסיר אותו. בהתחלה הרגשתי כאילו הכל אותו דבר, כאילו אני עדיין לא רואה, אך אחר כך הופיעו טשטושים, ואז קצת צבעים ומשום מה הייתי בטוחה שאני מצליחה לראות את קווי המתאר של F שוב.
ואז ראיתי דמויות.
ידעתי שאלה לא חבריי, זה לא הרגיש לי כמוהם. וזה גם לא היה Z. אלה היו אויבי המושבעים.
חסרי הפנים.
"F הם-" אך הוא כבר היה לידי וגונן עליי. "את בסדר? את רואה?" שאל קולו בדאגה. מרוב בהלה לא ידעתי מה אני צריכה להגיד. להגיד לו שכן? או שעדיין לא? לא ממש ראיתי אז הנחתי שכנראה אני עוד צריכה להתרגל. אבל עכשיו להילחם.
התחלתי לרוץ לעבר המקום שנראה לי שבו הם היו ואגרפתי את ידיי. עננים לבנים עטפו את ידיי והנפתי אותם הכי חזק שאני יכולה. היתה פגיעה אך לא חזקה. אני מניחה שבטח פגעתי בכתף כי ידי עפה הצידה וכמעט נפלתי קדימה.
"תיזהרי!" צעק לעברי F. ידעתי שבטח גם הוא נלחם. הוא קטן מידי. למרות שכוחו רב, זה לא יספיק לו כדי להילחם בהם. רציתי לבקש ממנו שיכוון אותי, אך ידעתי שזה חסר טעם. הוא לא יוכל לעשות שני דברים באותו זמן. נשמתי כמה נשימות, הרגעתי והרפתי את גופי; שלחתי את ידי לצידי גופי ונעמדתי בתנוחת איזון. הרגשתי אדוות קטנות באוויר. ככל שהם התקרבו אלינו יותר ככה הנוכחות הפיזית שלהם עלתה באוויר. הרגשתי את הגלים בגופי, שאליו הם הגיעו דרך הרגליים ואל הרגליים הגיעו מהקרקע. בכל אופן אני לא יכולה להתרברב ולהגיד שכיסחתי אותם מבלי לחטוף, כי חטפתי (וקצת הרבה). בעזרת הגלים התנועות שלי נהיו חדות יותר והפגיעות מדויקות יותר אבל משהו עדיין הציק לי… משהו בגשמיות שלהם היה מוזר. עיניי נפקחו לפתע וממש ראיתי את ההילות שלהם. למעשה, הן היו כל כך שחורות שלא חשבתי שיש צבע שחור כזה בעולם כולו. בדיוק כשעמדנו (כמעט) לנצח היה ברק חזק והם נעלמו.
"A…" התנשף F וחיבק אותי.
"הם מחפשים משהו," אמרתי לו ואוטומטית הזקתי את השרשרת שלי ואת השרשרת הנוספת שתלויה שם. "אתה חושב שהוא עושה יד אחת איתם? שיש לו קשר לזה?" מיליון שאלות התרוצצו במוחי.