תווים
פרק 1:
נכנסתי לשער בית הספר החדש של השכונה, כולם קוראים "בית הספר של המוגבלים", רק בגלל שיש לי בעיות שליטה בכעס שלחו אותי לשם, אני ממש לא חושבת שאני צריכה להיות פה! מה זה השטות הזאת בית ספר למוגבלים זה לא שאני חולה במוח?!
אמא אמרה לי "זה רק בית ספר שיעזור לך להשתלט על עצמך", מה זאת אומרת להשתלט על עצמי- מה אני סוג של חיה? שצריכה לחיות בכלוב? מרוב המחשבות האלה אני מרגישה שהמוח שלי פועם..
נכנסתי לכיתתי ט'3, התיישבתי בשורה הכי מרוחקת מהלוח, ליד כל אלה שהרגישו כמוני- אלה שלא צריכים להיות פה..
המורה נכנסה, הייתה לה חולצה קצרה וסגלגלה, חצאית ארוכה עד הברך בצבע תכלת ונעלי עקב בצבע חום כרמל כזה.. שערה היה אסוף לצמה שנראתה כמו כוורת דבורים שהסתבכה, שיער עבות מגעיל, אף גדול שבקצה שלו עמדו משקפיים עם עדשות ענקיות וקול צורם, שגרם לכולם בפעם הראשונה ששמעו אותו לעשות פרצוף מבוהל.
היא הסתובבה לכיוון הלוח ורשמה את שמה בגדול בגיר, גברת טפיסלי, מזכיר טפיל,לא?
"שלום" אמרה בקולה הצורם שהרטיב את כל השורה הראשונה, ברגע הזה הבנתי שהשנה פה לא הולכת להיות קלה.
כל הקירות היו לבנים כסיד, הוילונות, השערים, הגדרו, הכל היה לבן ונקי למופת, בשנייה הזאת הרגשתי עוד יותר לא שייכת, הכל נקי ולבן מדי. אפילו הציוד שהייתי צריכה להביא בקשו לעטוף הכל בלבן גם את העפרונות..
הביאו לנו תלבושת אחידה, לבנים חולצה לבנה, מכנסיים לבנים, נעליים לבנות ושיער קצוץ שטוח.
לבנות, חולצה לבנה, חצאית קצרה לבנה או מכנס ארוך לבן, נעליים לבנות ושיער תמיד אסוף.
מה הקטע?
כל הלבן הזה התחיל להציק לי בעיניים התחלתי להתרתח,
שברתי את העיפרון, כנראה השבירה הבהילה מאוד את המורה, היא התקרבה אליי בצעדים מהירים ונעמדה לידי והוסיפה "גברת מורגן, את רוצה לשתף משהו עם הכיתה, כמו לא יודעת למה את כל כך עצבנית?"
נעמדתי פרעתי את שיערי החום הכהה, הבטתי לתוך הנשמה שלה עם העיניים הכחולות שלה, דחפתי אותה לקחתי את התיק שלי (שכמובן היה בצבע לבן- לפי בקשת הבית ספר העקום במוח הזה), יצאתי מהכיתה בטריקת דלת..
~התעוררתי מהחלום~
צרחתי בקול רם כל כך, עד שההורים שלי נכנסו בריצה,
אמא שלי לטפה את שיערי החום ואמרה : "תרגעי מתוקה, זה רק הלחץ מהקבלה לבית הספר למוזיקה שנרשמת אליו, לנשום עמוק",
אבא שלי התיישב לידי "אל תלחצי זה כמו כל בית ספר אחר שהלכת אליו".
ארשת פניי נפלה, עוד התעללויות בבית הספר? עכשיו אני אשלוט במקום,
לא יירדו עלי
לא ירביצו לי
לא יקראו לי בשמות
עכשיו כל בוקר כולם ישאלו אות עצמם "מתי היא באה כבר?"
ואני… בנתיים אנסה לקום מן המיטה אל כיסא הגלגלים..
ציינתי שאני משותקת מהמותניים ומטה?
תגובות (2)
אהבתי את הקיק בסיום. זה היה לא צפוי. בכל מקרה אחלה של סיפור וממש נהנתי לקרוא אותו. את כותבת ממש טוב ויש לך שפה עשירה.
ויש לזה המשך?
חח כן.. גם קראתי את הסיפור שלך הוא מאוד מעניין :)