לא כל הנוצץ זהב – פרק 8

"לא היית צריך לעשות את זה בשבילי…" מלמלתי כשאני ואנדרו חזרנו אל הפנימייה.
הוא נראה חיוור קצת ולחוץ.
"כן, אני כן." הוא אמר. והביט סביבו בלחץ פתאומי.
הנחתי יד על זרועו כששאלתי: "הכל בסדר, אנדרו?"
הוא הביט בי והנהן.
"כן, בטח, ברור."
אבל הוא שוב שיחק עם כובע הצמר שלו, הוא לחוץ.
"תראי, לילי, אני חושב שאני ואת צריכים לדבר. בפרטיות." הוא הביט לצדדים לרגע ואז בחן את השמיים.
"אנדרו, אתה קצת… חיוור." הבטתי בו. "אתה בטוח שאתה בסדר?"
"כן, כן, עזבי את זה." הוא אחז בידי והביט סביבו. הוא התחיל לחזור לכיוון העץ כשהצלצול הודיע על ארוחת הצהריים.
"אנדרו…" מלמלתי והבטתי לכיוון הפנימייה.
הוא נאנח.
"בסדר, אבל אל תיכנסי לצרות." הוא אמר. "ואחרי ארוחת הערב, אני ואת נשב לדבר קצת."
הבטתי בו בהפתעה.
"לדבר על מה?"
"על משהו חשוב." הוא השיב ואז פתח את הדלת, מחייך אליי.
"נו, אז את באה או מה?"
……
במשך שאר היום תכננתי את הנקמה המושלמת לאנג'לינה. היא ישבה בשולחן עם צ'יינה ווסט והחברות המנופחות החדשות שלה, ואפילו לא הביטה לעברי כשחלפתי על פני השולחן שלהם.
אנדרו ישב בשולחן לבדו, אבל החלטתי שלא לגשת אליו בינתיים, טון דיבורו הרציני קודם הפחיד אותי, ולא רציתי לחשוב על מה אנחנו כבר יכולים לדבר שהוא צריך להיות רציני כל כך."
אז התיישבתי לבד, בשולחן צדדי ומרוחק, והבטתי בטינה לעבר אנג'לינה.
הנקמה כבר מוכנה. היום בערב אבצע את המזימה שלי ואתנקם במפלצת שהעזה לנטוש אותי ולפגוע בי.
התוכנית הייתה פשוטה וגם נוחה מאוד: מכיוון שתכננו לנו להמשך היום סיור בעיר, אני אפרוץ לחנות התכשיטים הלילה, ואגנוב תכשיט יקר במיוחד, ויותר מזה, תכשיט שאנג'לינה התלהבה ממנו מאוד בזמן הסיור הקודם שלנו בעיר.
אני אהיה "מופתעת" לגלות שהחברה שלי מחזיקה שרשרת יקרה כל כך שלא יכלה להרשות לעצמה ואגש אל מיס הופקין כדי לספר לה על חשדותיי: אנג'לינה סקוט גנבה את התכשיט בזמן הביקור שלנו בעיר.
חייכתי חיוך מרושע אל עבר אנג'לינה. זה מה שקורה למי שמסתבך איתי.
אחרי ארוחת הצהריים יצאנו אל העיר, עקבתי אחרי אנג'לינה והחברות החדשות שלה והתחמקתי בכוונה מאנדרו.
בלילה, אחרי כיבוי האורות, קפצתי מהחלון במטרה לבצע את המזימה שלי, אלא שלמרבה הפלא, הוא ישב שם. כאילו חיכה לה.
אנדרו ישב ליד עץ התפוחים והביט בי.
"היי לילי." הוא אמר, וקם על רגליו, נאחז בקביים. "הגיע הזמן שנדבר."
"אני.. אני לא יכולה עכשיו." אמרתי והבטתי בחלון. "אני רוצה לצאת לעיר – "
"כדי לגנוב שוב?" הוא הניד בראשו. "אנג'לינה צודקת, לילי, זה מסוכן."
"לא אכפת לי." השבתי. "אני מתכוונת להחזיר לה."
"אולי אחר כך." הוא אמר וקולו הקשוח עצר אותי מלחלוף על פניו. "אנחנו צריכים לדבר עכשיו."
"אין לי זמן." השבתי בקוצר רוח.
"אבל זה חשוב, לילי." הוא אמר. "וטוב שנפטרת מאנג'לינה."
"אתה לא ממש מת עליה, הא?" לעגתי לו בחיוך, שוכחת לרגע מהמשימה שלי.
"לא, אני לא רק 'לא מת' עליה, אני לא אוהב אותה. מהרגע הראשון שראיתי אותה הבנתי שהיא סתם מרחמת עלייך."
הבטתי בו בהפתעה וכל הרצון שלי לבצע את התוכנית נטש אותי לרגע.
"מרחמת עליי?" נעצתי בו מבט כשההבנה נחתה עליי אבל הוא התחמק ממבטי והביט לעבר שער הפנימייה.
אילצתי את עצמי להירגע לפני ששאלתי: "ומה איתך, אנדרו? גם אתה מרחם עליי? זאת הסיבה שנשארת איתי?"
"לא!" הוא אמר בתוקף. "לא הייתי עושה לך דבר כזה."
"אז למה אתה נשאר איתי?" דרשתי לדעת.
הוא הביט בי, על פניו היה מבט רציני מאוד, כזה שעוד לא ראיתי על פניו מעולם.
"כי אני השומר שלך, לילי." אנדרו אמר. "אני חייב להגן עלייך, עד הרגע המתאים."