שטח אויב – פרק 14

שמעתי רעשים , אבל לא הצלחתי לפקוח את עייני , שמעתי דיבורים , לא הצלחתי להבין על מה מדברים , כאילו הכול נכנס מאוזן אחת ויצא מהשנייה בלי לעבור במוח שלי , בלי שאני יבין .
ניסיתי לפקוח את עייני לאט לאט , שוב אותו רעש מתכתי נשמע באוזניי , זה הציק לי וגרם להרגשה לא טובה להשתלט עלי .
׳תרגעי׳ פקד עלי המוח , שוב המוח שלי מחלק לי פקודות , ושוב אני מרגישה כאילו יש לי פיצול אישיות.
עייני נפקחו לאט לאט , אור לבן ורך סינוור אותי ומצמצתי בעייני כמה פעמים כדי להתרגל לאור הבהיר .
הרגשתי בכול המכשירים המחוברים אלי, עירוי נוזלים , אינפוזיה , וצינור דק וארוך שחובר לאף שלי , כנראה שהפציעות שלי היו חמורות יותר משחשבתי .
גם ההליכה המרובה במדבר במצב קשה הגריעה את המצב עוד יותר , וגרמה לי להיות באפיסת כוחות.
נשמתי עמוקות , לוקחת אוויר אל הריאות שלי ובחזרה , ׳תרגעי׳ שוב שמעתי את מוחי מצווה עלי והמילה הדהדה בתוך ראשי .
הבטתי מסביבי , הכול יותר מידי מוכר , אני כבר בארצות הברית ?
מראה המרפאה שבבסיס שלי שבדרום קרוליינה אישר את חששותיי , אני כבר בארצות הברית .
״מייג׳ור , סוף סוף התעוררת״ שמעתי את קולה של האחות העובדת במרפאה פה , היא נראית בסביבות גיל ה- 40 , נראית מעולה לגילה .
שיער שחור צבוע , גוף יחסית רזה ויפה , כמה קמטי דאגה סביב עיינה החומות , חוץ מזה היא נראית די טוב .
״הפסיכולוגית של הבסיס רוצה לדבר אתך ברגע שתתעוררי , את רוצה לדבר אתה ?״ שאלה אותי האחות בחיוך , ניסיתי לחייך גם אני אבל כאב לי , יצא לי חיוך מעוות והנהון בראשי .
היא נעלמה מזווית הראיה שלי , עדיין כאב לי כול הגוף , הכתף שעכשיו מקובעת בגבס ובתחבושות , החתך העמוק והגדול שמעל הגבה שלי גם כוסה בתחבושת סביב הראש שלי , שיערי השחור פחם הארוך והחלק נח פזור על גבי כרית המיטה .
עצמתי את עייני , מנסה לזכות ברגע קצר של שלווה ושקט , אבל ברגע שעפעפי נסגרו ראיתי זוועות , תמונות מזוויעות שעולות בעיני רוחי .
חיילים , צרחות , ההפצצות , אש , נשקים , קליעים , דם על המדים , מוות .
התמונות של המחבלים העיראקים לא יוצאות ממוחי , הכפייה המכסה את ראשיהם ומחצית מפניהם , זה גרם לי לצמרמורת עזה בכול גופי , הרגשתי יד חזקה תופסת בידי , צרחתי .
שוב פעם תמונת המחבל עולה בראשי , גורם לי לצעוק בחוזקה יותר שיעזרו לי .
״מייג׳ור , תפקחי את העניים !״ שמעתי צעקות , פקחתי את עייני במכה , מגלה את עצמי בחדר הלבן , התמונות הקשות שעלו במוחי לפני רגע נעלמו כלא היו .
״אני מצטערת״ מלמלתי , לא ידעתי מה להגיד וזה הדבר היחיד שעלה במוחי עכשיו .
״זה בסדר חיילת , אני יכולה להסביר לך מה שקרה עכשיו , או שאת לא מעוניינת ואת רוצה לנוח ?״ שאלה אותי הפסיכולוגית ששמה פנלופי , עניין אותה לדבר , זה התפקיד שלה , אבל אני רציתי רק להשכיח את התמונות הנוראות ממוחי.
הנהנתי אליה , נותנת לה את הסכמתי , שהיא יכולה לדבר , אולי לה יהיה את הפתרון להעלים את התמונות האלה ממחשבותיי , למה אני רואה אותם , ומה קורה לי לעזאזל .
״מה שקרה לך עכשיו זה בעצם ׳*הפרעת דחק פוסט טראומתי׳ , נכנסת עכשיו ׳*להלם קרב׳ בשפה הצבאית ״ אמרה והביטה במחברת שלה , עוקבת אחרי כול תגובה שלי .
הבטתי עליה מהנהנת בראשי , היא חייכה חצי חיוך מאולץ והמשיכה לדבר .
״ בשביל לנסות לשכוח את זה ולסדר את מחשבותייך נכון , אני יכולה לתת לך תרגיל קטן שתוכלי לעשות אותו בכול פעם שתיהי מבולבלת ״ אמרה לי , סקרנותי גברה והקשבתי לה יותר הפעם, מה כבר יכול לשכיח ממוחי את כול התמונות הזוועתיות שעולות בראשי .
״תגידי לעצמך , מי את , מאיפה באת , אני ייתן לך דוגמה : קוראים לי פנלופי הג׳נדס , אני ממאימי , אני אמא לילד יחיד בן 6 , אני עובדת בתור פסיכולוגית בבסיס של צבא ארצות הברית בדרום קרוליינה, אני בת 46 , ואת יכולה להוסיף עוד פרטים משלך״ אמרה , ניסיתי לסדר בראשי דוגמה משלי שתשמש אותי .
״תנסי את״ אמרה לי האחות שישבה לידו כול הזמן הזה , הנהנתי בראשי תנועה קטנה שלא דרשה המון מאמץ .
״קוראים לי מייג'ור בלה קורטז , אני משרתת במארינס האמריקאי בצבא ארצות הברית, אני בת 20 , אני מניו יורק , אין לי קשר עם המשפחה , החברה הכי טובה שלי נרצחה, האקס שלי בכלא , אני שירתי בעיראק, כולם מתים , רוז מתה , אני חיה , אני פצועה ״ סיימתי להגיד את כול מה שהלב שלי הורה לי לומר , מה שהרגשתי אמרתי , בלי להתבייש , אמרתי הכול בפנים .
״אוקיי״ אמרה הפסיכולוגית מהססת טיפה , היא לא אהבה את הדוגמה שנתתי , כנראה שאמרתי דברים קשים מידי , טוב אלה החיים שלי , קשים יותר מידי.
״בכול פעם שתיהי מבולבלת תזכרי לך את זה , תזכירי לעצמך ׳מי את׳ , אם ׳ההלם קרב׳ יחזור ננסה טיפול אחר״ אמרה לי , הנהנתי אליה , היא הלכה לצד ודיברה עם האחות בשקט על מצבי .
עצמתי את עייני בשביל להירדם , העייפות השתלטה על כול איבר ותא בגופי הכחוש והפצוע .
ברגע שעפעפי נעצמו התמונות הקשות קפצו לעניי רוחי , ההפצצות , מטוסי הקרב , הירי , המוות , הדם , הפחד שסוגר עלי ושוב אני צורחת , צורחת ללא קול .
ניסיתי לדקלם לי את המשפט שפנלופי אמרה לי להגיד כדי להחזיר את עצמי לפוקוס .
׳קוראים לי מייג'ור בלה קורטז , אני משרת במארינס האמריקאי בצבא ארצות הברית, אני בת 20 , אני מניו יורק , אין לי קשר עם המשפחה , החברה הכי טובה שלי נרצחה, האקס שלי בכלא , אני שירתי בעיראק, כולם מתים , רוז מתה , אני חיה , אני פצועה׳
דקלמתי את המשפט במוחי שוב ושוב ושוב על רקע הזיכרונות המרים שהתחילו לסחרחר אותי , לאחר חמש דקות של האבקות עם זיכרונותיי המרים הצלחתי להירדם , לשינה מלאה בסיוטים מתמשכים על כול הרגעים הקשים בשטח האויב .