הציור

באופן כללי, אני לא מוכשרת בציור. וגם לא בכתיבת סיפורי הרפתקאות. לעולם לא הצלחתי לחשוב על סיפור הרפתקאות טוב דיו בשביל להעלות אותו.
אבל היום עלה לי סיפור לראש, והרגשתי מן משיכה כזו לדף, לציורים. לקחתי מהקלמר את עיפרון הפחם שאימא שלי קנתה לי בכיתה ו׳, שהיה תקוע אצלי על השידה עד לפני חודשיים- כשסידרתי את החדר ושמתי לב לצורה המיוחדת שלו. לוקח לו זמן להיגמר. כל דבר שמציירים איתו- אפשר למרוח עם האצבע ולעשות הצללות, שיער, בגדים.. כל דבר שרוצים, בעצם.
אני יודעת שעיפרון פחם זה עיפרון ציור מקצועי, אבל אני- כל כך לא מקצועית. אוף. אפילו מה שסיפרתי קודם נשמע לא מקצועי, אפילו פחות מחובבני. אני ממוללת את העיפרון בידיי. הוא תמיד קר, עם המעטפת השחורה שמכסה את הפחם.
אני מוציאה מהתיק שלי את מחברת מתמטיקה עם העטיפה הירוקה, שיש לה דפים עבים והיא מתאימה לציור. אני רוכנת עם העיפרון לדף ואז עוצרת. איך מתחילים סיפור כזה?
אני מתחילה לצייר כובע אסקימוסי ומייד מוחקת. לא- הקטע עם השלג מגיע רק באמצע, אורי- אני מזכירה לעצמי. אני מציירת רעמת שיער מתולתל, תווי פנים ילדותיים וידיים קטנות. הבגדים של הילדה פשוטים. מעל הדמות הקטנה שלה אני כותבת את השם ״ג׳נה״.
אני מביטה במעשה ידיי. לג׳נה יש שיער מתולתל שופע, מבט כובש, ולפי המראה שלה היא בת 14 לערך. יש לה חולצה שחורה קצרה שמחמיאה לעורה החום, לדעתי, ומכנסיים כחולות כהות. אני מוסיפה ״♥״ ליד השם ג׳נה.
סיימתי דמות ראשית אחת, אני אומרת לעצמי. הדמות הבאה שאני מוצאת את עצמי מציירת זה דווקא את הנבל הרשע מאנטארטיקה, שמנסה- אוף, אני לא טובה בזה. די ברור שזו התחלה של סיפור כאן, אבל האם זה בכלל מעניין מישהו?

~השם של הסיפור נשאר חסוי עד להוצאת הפרק הראשון~