התעוררות – פרק 8

משהו קר נוגע קלות בזרועי החשופה, מנדנד את גופי פעמיים.
אני מתהפכת על מיטתי, מנסה להתעורר במהירות.
כשאני פוגשת בעיניה של נערה בעלת שיער בלונדיני קצר אני צורחת וקמה במהירות, נעמדת על מיטתי כשידיי חובקות את שמיכתי וגופי נצמד בדריכות לקיר הקר כנגד עורי החם משינה. חזי עולה ויורד בקצב מואץ ואני מסתכלת על הנערה בפראות.
נערה עם שיער קצר חלק המגיע עד קו לסתה ועיניים שחורות גדולות מביטה בי מלמטה.
כשהיא מחייכת היא חושפת שיניים עקומות במעט.
"אני אמנדה," היא מציגה את עצמה ומושיטה את ידה כאילו היא לא הבהילה אותי לפני כמה שניות.
"ואני ישנתי," אני אומרת ועוצמת את עיניי, מנסה להסדיר את נשימתי.
"'ישנתי' איזה מן שם זה?" היא מהרהרת בינה לבין עצמה.
אני מכווצת את עיניי כלפיה בעוינות. אחרי כמה שניות אני קופצת מן המיטה ולוקחת בגדים מהארון, אחרי שאתמול לא התקלחתי בגלל התקרית שלי.
לפני שאני יוצאת החוצה אל המסדרון אני מישירה אליה מבט. "איפה זה המקלחות?"
"דלת ליד," היא משיבה אחרי כמה שניות של חשיבה.
אחרי מקלחת חמימה שניקתה ממני כל חלקיק קלוש של לכלוך וזכר מהמדבר, אני נכנסת לחדר, לא מופתעת לגלות שאמנדה יושבת על מיטתי בחיוך שגורם לשתי גומות להופיע בצדי פיה.
"חזרת!" היא קוראת בהתרגשות וקמה לעברי. אני מסתכלת עליה בכיווץ עיניים.
"מה את?" אני שואלת והיא עוצרת במקומה, נרתעת מעט מהעוינות בקולי. בדרך כלל תמיד הייתי נחמדה אל כולם בפנימיית ברוקס, אבל כאן מכיוון שאני לא מכירה אף אחד, אני צריכה לשמור על עצמי, לא להיפגע משטויות בדרך למטרה שלי, המטרה העיקרית שלי; לחזור הביתה.
היא משפילה את מבטה, נראית כמו ילדה מבוישת במיוחד. סומק עז עולה בלחייה החיוורות כשהיא לוחשת, "מכשפה."
"מה?" אני שואלת, מרוגזת על ההקטנה שלה כלפי.
"מכשפה, אני מכשפה!" היא צועקת. "זה מה שאני."
אני מרימה גבה והיא מנידה בראשה כשהיא מבינה שלא הבנתי את כוונתה.
"מה הקטע של הבית ספר הזה?" אני ממלמלת בייאוש ותסכול. "ומה לעזאזל אני עושה פה?"
"אני חושבת שאת כבר יודעת מה הקטע של בית הספר הזה," אומרת אמנדה ועיניה רצינית. "את פשוט לא מוכנה לקבל את זה."
דרך חלון המעוטר בסורגים שחורים אשר יוצרים שוליים חדות ומעוקלות אפשר לראות את אור השחר הבוקע בצבעים צהובים-כתומים שנראים כמו כתמי שמן על קרע תכלת חיוור.
אמנדה מושכת בכתפייה בעדינות ומתקרבת אל דלת חדר כשהיא מעיפה לעברי מבט חטוף. "קדימה, יש לי הרבה מה להראות לך."
אני ואמנדה הולכות לעבר האגף המערבי, שם לטענתה, נמצא החדר אוכל. אנחנו נכנסות דרך דלתות עץ עבות בצבע אלסר.
"ארוחת בוקר!" קוראת אמנדה בגאווה וגורמת לכמה פרצופים להסתובב אלינו בחדות. אני סורקת את חדר האוכל הרחב; שולחנות עגולים מוצבים באי-סדר ברחבי החדר הלבן.
"את יכולה לקחת מה שתרצי," אומרת אמנדה וזוקרת את ראשה לעבר שולחן ארוך עם אוכל מונח עליו. אני לוקחת בסוף רק טוסט והולכת אחרי אמנדה, שהעמיסה על צלחתה אוכל, לשולחן שם מתלחשים להם נער עם שיער שחור וגווני כחול שזורים בו ונערה בעלת שיער אדום חזק שנראה כמעט לא מציאותי.
כשאנחנו מתיישבות על יד השולחן אמנדה מתחילה לאכול בעוד אני בוחנת את עורו החיוור של הנער שנראה לבן כגוש קרח. הוא רואה את מבטי הפלשני ואז הוא ממהר להשפיל את מבטו.
"אני ארין," אומרת הנערה בעלת השיער האדמוני. כשהיא קולטת את מבטו המושפל של הנער היא ממהרת לומר, "וזה רוי."
רוי מרים את ידו בהיסח דעת, אך מבטו עדיין מושפל.
"ורוניקה," אני מציגה את עצמי והם מהנהנים במבוכה.
"מנדי," מתחילה ארין לומר. עיניה השחורות פעורות לרווחה. "הזאבים מתחילים להתגרות בנמרים, מישהו צריך להרגיע את לוק."
"אוי לא," קורא לפתע רוי בקולו השברירי. "משהו עומד לקרות."