טעויות של נערה פרק 11 :)

"הטובים תמיד מתים צעירים" אמרתי והיא נשקה לי על המצח כמו שהיא
תמיד הייתה עושה כשהרגיעה אותי.
*******
נקודת מבט של קייטו:
דפקתי בדלת וזואי פתחה לי, בחיוך, עינייה שוב היו אדומות ונפוחות
היא מעמידה פנים שהיא בסדר, זה שובר אותי,
לראות אותה ככה ולדעת שאין לי איך לעזור לה, חיבקתי אותה ונשקתי לה על קודקוד ראשה
"הי" אמרה ונכנסנו לחדר שלה
"אהובה שלי, את בסדר?" שאלתי ברוגע
"לא, אני לא מפסיקה לחשוב עליו, הוא לא יוצא לי מהראש, הוא לא מרפה,
ממשיך לכאוב, איך אפשר להתרגל לזה שהוא לא פה?" שאלה מביטה מבעד לחלון, בשקט.
"את חייבת להמשיך הלאה, את לא יכולה לחיות ככה, זה לא נורמאלי,
הוא היה רוצה שאת תחייכי" אמרתי
"אני לא מצליחה, זה עצוב מדי, איך בן אדם כזה מדהים מת ככה פתאום?!" אמרה בשקט
"די! אני לא יכול יותר ככה! את לא מתנתקת מזה, אני צריך לשבת פה ולסבול
אותך בוכה ככה, תתבגרי קצת! תעזבי אותו בשקט!" אמרתי בצעקה משתגע כבר,
כל פעם שאני איתה היא מדברת עליו, לא נותנת לי להרגיע, פשוט תקועה בעצמה
"לך" אמרה מיואשת
"אני מצטער" אמרתי ובאמת התכוונתי לזה
"פשוט תלך, אני לא רוצה לראות אותך יותר" אמרה ודמעה נצנצה בעינייה
ופתחה לי את הדלת מחכה, ואני שלא ידעתי מה לומר לה פשוט
יצאתי בועט בקיר בעצבים, דווקא עכשו, שהיא הכי צריכה אותי,
דווקא עכשו הייתי צריך לחשוב עלי, כמו אגואיסט?! זה ממש לא היה צריך לצאת ככה,
זהו, עכשו פשוט התנהגתי כמו אדיוט כמו כל פעם אחרי שהיא נתנה לי הזדמנות שנייה,
אבדתי אותה לתמיד,
אחרי כל מה שאמרתי היא בחיים לא תסלח לי יותר,
התיישבתי בגינה, נשען בגבי על עץ בודד, שם את ראשי בין ידי,
והדמעות יצאו, שטפו את הכל, אבל את הכאב לא הצליחו לשטוף,
הכאב פשוט נשאר.

נקודת מבט של זואי:
אני לא מאמינה שהוא אמר את זה! אגואיסט חסר רגש, איכככ הוא דוחה אותי
"פשוט תלך, אני לא רוצה לראות אותך יותר" אמרתי ופתחתי לו את הדלת והוא יצא,
פניתי חזרה אל הרחוב, כעבור שתי דקות הוא הופיע למטה, בקטן,
הוא בעט בעצבים על הקיר והלך,
ואני נכנסתי למקלחת פתחתי את המים ובכיתי,
ובכיתי, מנסה לשטוף בזרם את הכל, אבל זה המשיך להציק לי,
שומעת בראשי שוב ושוב את מה שאמר לי: תתבגרי קצת! תעזבי אותו בשקט!
ואני מחזקת את הזרם של המים,
אולי אני יצליח להעיף את המחשבה בליבי,
אבל היא נשארת, לא עוזבת, ואני רק בוכה ובוכה,
יצאתי מהמקלחת, שמתי מכנסונים בצבע ירוק בהיר וגופייה לבנה,
ישבתי על המיטה עם מחברת חלקה,
המחברת שצ'אד הביא לי בפעם האחרונה שראיתי אותו
הוא הושיט לי אותה ואמר: "אני יודע שיש בך כישרון, פעם הבאה שאני יחזור אני רוצה ציור,
שאני יתלה אותו בחדר וכל לילה לפני שאני ירדם הוא יזכיר לי אותך" אמר ואני נשקתי לו על
לחיו והוא צחק את הצחוק הממכר שלו,
כל פעם שהייתי מתוסכלת, או עצובה, לקחתי את העיפרון ובאתי לצייר אבל כלום לא יצא,
אבל עכשו התחלתי לצייר,
שרבטתי משהו עד שהוא הפך לסוס,
הסוס שבציור נראה שמח, תמים, בלי בעיות,
אבל אם מסתכלים על התמונה הרבה זמן, קולטים שהוא לבד,
מאחוריו יש נמר, בקטן, מסתכל עליו, ומחכה לרגע שהוא לא ישים לב ואז
לקפוץ עליו להפריע את שלוותו,
אחרי שעתיים של רוגע וסערת רגשות יחד,
סיימתי את הציור, תלשתי אותו מהמחברת ופניתי לחדרו,
לא יודעת למה ציפיתי אבל החדר היה נראה נורמאלי כמו פעם,
הריח המוכר שלו נמצא עדיין באוויר,
המדים שאמא גיהצה ותלתה על הכיסא לפעם הבאה שיחזור היו עדיין,
התמונה שלי ושלו על השידה, מחוייכים ומחובקים,
היה אפשר לחשוב שהוא עדיין כאן אלמלא הנר נשמה שהתרוקן שהיה מונח על המיטה,
תליתי את הציור בשקט, שבטעות לא להפריע לו במנוחתו,
ויצאתי מהחדר אחרי הצצה אחרונה וסגרתי את הדלת אחרי בשקט,
הלכתי לחדרי, נשכבתי על המיטה ונרדמתי,
פעם ראשונה בלי בכי, בלי סיוטים,
פעם ראשונה שאני באמת ישנתי ולא התעוררתי כל שנייה בצעקות,
פעם ראשונה שהשלמתי עם מותו, עם זה שהוא לא ישוב יותר,
לא משנה כמה חזק נבכה,
הוא לא יבוא ויגיד לי שהכל בסדר כמו פעם,
פשוט נרדמתי, בתקווה שמחר יהיה יותר טוב….