וואנשוט קצר – לא על 1D… ❤

״דייייייייייי״ צרחתי בכל כוחי. ״נווו, מספייייק !״ צרחתי שוב ודמעה בוגדנית זלגה מעיניי. הם הלכו. סופסוף…

קצת עליי… אני נטלי, בת 17, לומדת בכיתה י״א, שיער חום, עיניים חומות, אף סולד, שפתיים מלאות וחיוך צחור וישר. אני מהממת, מודה. אני לא שוויצרית. רב הבנות בכיתה שונאות אותי, הם פשוט מקנאות… כולם, אבל כולם עושים עליי חרם. מה עשיתי?! מה אני אשמה שאני ״כוסית?!״

ישבתי על הרצפה הקרה והנוקשה. קירבתי את רגליי לחזי, וחיבקתי אותם בכל כוחי. דמעות זלגו מעיניי. ישבתי שם, בפינת החדר, רועדת ומפוחדת. נעמדתי מול המראה שבשירותים. הבטתי בפניי הרועדות. הקוקו שהיה על ראשי היה חצי פזור ושיערי היה מבולגן. כל העיפרון השחור נמרח מהדמעות עד ללסתי. עיניי היו אדומות ונפוחות מהבכי. הלחי שלי הייתה אדומה מהסטירה המצלצלת שרוני נתנה לי. וחבורה קטנה הייתה על לחיי השמאלית, מהאגרוף שצליל הביאה לי. מה עשיתי? אני לא מבינה ! בסך הכל מאור הסתכל עליי ורוני והשפוטה שלה צליל פיצצו אותי מכות. שילכו להרביץ לו ! הוא היסתכל עליי, לא אני עליו !!
והם בכלל לא חברים ! אז מה היא מרביצה לי בכלל? מי היא בכלל?!
לקחתי נייר והרטבתי במעט מים, וניגבתי את עיניי האדומות. הבטתי שוב בעיניי, וזה לא היה נראה שבכיתי.
הוצאתי מתיקי שהיה מחוץ לשירותים מייקאפ ופודרה, ונכנסתי בחזרה לשירותים. הסתכלתי במראה וניסיתי לחסות את החבורה הקטנה שהייתה על הלחי שלי. סיימתי ל״התאפר״ והכנסתי את האיפור לתיק. מקרוב עדיין ראו את החבורה, אבל מרחוק לא. נשמתי עמוק ויצאתי מהשירותים כשתיקי על גבי.
הלכתי במסדרון הארוך, אל עבר הכיתה שבקצה המסדרון. תקתוק עקביי נשמע במסדרון הצר. פתחתי את הדלת, וכל הכיתה הסתכלה עליי. חלקם במבטים שנואים, חלקם במבטים מקנאים וחלקם במבטים מרחמים.
״למה איחרת גב׳ מילר?״ שאלה המורה בקולה הגבוה. ״אולי היא נתקעה בשירותים״ אמרה רוני לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה. כל הכיתה התפקעו מצחוק ודמעות עמדו בעיניי. ראשי קדח בחוזקה, וחור נפער בליבי. ״רוני ! צאי מיד מהכיתה !!״ צרחה עליה המורה, שניסתה להתגבר על כל הצחוקים. ״מה שתגידי״ אמרה בליגלוג ויצאה מהכיתה, לא לפני שדחפה אותי. ״שבי״ מלמלה המורה והתיישבתי במקומי. בצד שמאל בכיתה, שורה שניה, בשולחן הצמוד לחלון. ישבתי לבד, לא מופתעת. עד לפני חודש הייתי בין הילדות המקובלות בבית הספר. עד שרוני החליטה לעשות עליי חרם, והסיטה נגדי את כל התלמידים.
הבטתי במורה, שבידיוק סיכמה את החומר במדעים. התחלתי להקשיב, לפחות אני יצליח בלימודים. נסיים בית ספר ונעוף מפה. לא יכולה להיות פה !

נסעתי בחזרה הביתה, בפרארי הלבנה שההורים שלי קנו לי מיד לאחר שהוצאתי רישיון. החנתי את הרכב ונעלתי אותו בעזרת לחיצת כפתור בשלט הקטן. נכנסתי לגינה הענקית של הבית שלי, והתקדמתי לדלת הגדולה שעמדה באמצע. ״שלום״ אמרתי וחייכתי לעבר הוריי שישבו בסלון וצפו בטלוויזיה. ״שלום ילדה יפה שליי !״ אמרה אמא שלי וחיבקה אותי חזק. אני ואמא כמו חברות, היא היחידה שאני מדברת איתה. החברה הכי טובה שלי הייתה רוני, אבל בגלל שאהבו אותי יותר ממנה, היא התחילה לשנוא אותי.
״מזה? מה יש לך פה?!״ שאלה אמא שלי בלחץ. אבי נעמד לידינו וליטף את לחי, איפה שהיה את החבורה. ״אחחחח״ אמרתי בקול והתרחקתי. תפסתי בעדינות את לחי הכואבת ונאנקתי מכאבים. ״מאיפה החבורה הזאת?!״ שאל אבי והיה ניכר לשמוע בקולו עצבים. ״אממ.. בשיעור ספורט, נתקלתי בעמוד ששיחקנו… כדורשת !״ המצאתי במהירות איזה תירוץ שישכנע אותם. אימי חזרה לחבק אותי ונשקה לראשי. ״תזהרי פעם הבאה״ אמרה וחייכה עליי את חיוכה הלבן והישר, ממנה קיבלתי את החיוך שלי. ״ערימת מילרים״ צעק אבי וקפץ עלינו בחיבוק. שלושתינו נפלנו על הריצפה בחבטה קלה, מתגלגלים מצחוק…

תקתוק עקביי השחורות שוב נשמע באוזניי. התקדמתי שוב, באותו המסדרון, כמו בכל יום בחודש האחרון, לבד. נכנסתי לכיתה הריקה. הבטתי בשעון, שבע וארבעים. מי מגיע בשעות כאלה?! רק אני…
התיישבתי במקומי, והוצאתי את יומני מהתיק. פתחתי אותו והתחלתי לדפדף. הבטתי בתמונות שהיו לי שם. עם כל הכיתה. שמחים, צוחקים, חברים…
עכשיו אני לבד, אף אחד לא מדבר איתי. כולם שונאים אותי !
״על מה את חושבת?״ קול מוכר קטע את מחשבותיי. הרמתי את מבטי ועיניי החומות פגשו בעיניו הכחולות. ״מה אתה רוצה מאור?״ אמרתי את שמו בזלזול והשפלתי את מבטי. בגלל שהוא הסתכל עליי קיבלתי מכות, מה אני צריכה עכשיו, שידקרו אותי בגלל שהוא מדבר איתי?!
״אותך״ אמר בפשטות, כאילו היה הדבר מובן מעליו. הרמתי עליו מבט מבולבל, ושניה לאחר מכן מבט מובן של הבנה עלה על פניי. ״אני ממש לא הולכת להשפיל את עצמי בשבילך״ אמרתי. ״אה?!״ שאל בבילבול. ״אל תשחק אותה !״ אמרתי בעצבים. ״מה?!״ שאל בתימהון. ״אני ממש לא הולכת לבקש מ…״ התחלתי לומר ״מה את רוצה?! אני בסך הכל רוצה שניהיה ביחד !!״ אמר בעצבים אך לאחר שראה את מבטי המופתע מבטו התרכך. ״מ…ה?״ בקושי הצלחתי למלמל. מה פתאום, הילד שכל הבנות חושקות בו, מוצא בי?! נכון שאני יפה וכל החארטות האלה, אבל אפחד לא שם עליי !
״כן, אני רוצה אותך, אני רוצה שניהיה חברים… רוצה?״ שאל והתיישב על השולחן ליד. ״מה פתאום אתה רוצה להיות עם ילדה שכולם עושים עליה חרם, אפחד לא מדבר איתה, וכולם שונאים אות..״ אמרתי אך הוא קטע אותי בחדות. ״אני לא שונא אותך״ אמר והרים את מבטי המושפל עם שניי אצבעותיו. ״אני אוהב אותך״ לחש והצמיד את שפתיו לשפתיי. הייתי בעננים. ביטני התהפכה ונקשרה באלפי קשרים, ראשי הסתחרר וליבי פעם בחוזקה. התנתקתי ממנו מבולבלת. הבטתי למבטים ההמומים שעמדו בכניסת הכיתה, כל הכיתה עמדה שם. נעמדתי במהירות והוא נעמד אחריי, מבולבל. הוא הסתובב אליהם וחזר להביט בפניי, מבט מלא הבנה עלה על פניו. הוא הבין שאני פוחדת. הוא נישק את לחי הימנית ותפס בידי. הוא הסתובב לשאר הכיתה והרים את ידו שהחזיקה את ידי. ״למישהו יש בעיה עם זה?!״ שאל בעצבים וכולם הנידו את ראשם לאות לאו. הוא חייך וחיבק אותי חזק. ״אני יעשה אותך מאושרת, מבטיח״ אמר והביט בעיניי. הוא נשק לחבורה שהייתה בלחי, והביט בעיניי. ״אני אוהב אותך״ לחש והצמיד את מצחו למצחי. ״גם אני אוהבת אותך״ לחשתי וניסחפנו לנשיקה ארוכה ותשוקתית…