להיות מאוהבת- הקדמה

הצרחות עדיין הדהדו בראשי. אני עדיין לא מבינה איך זה קרה, בשנייה איבדתי את הכל. אני שמה את הדברים שלי על המיטה הקטנה ומנסה להחניק את הדמעות. האם יכול להיות מושלם, בלי ששום דבר יתקלקל באמצע, לא יכול להיות חשבתי לעצמי שום דבר לא יכול להיות מושלם. בהתחלה הכל נראה מושלם ובסוף זה התקלקל כניראה שככה עובד העולם! מנהל בית היתומים נכנסה לחדר ואמרה לי לארגן את הדברים שלי, להתקלח ולרדת בשעה שבע לארוחת בוקר. הסתכלתי על השעון שלי השעה הייתה שש. בצעדים כבדים נכנסתי למקלחת וחשבתי על הרגעים האחרונים שהייתי מאושרת. אני בחיים לא יהיה יותר מאושרת, חשבתי. כשיצאתי מהמקלחת ישב נער שנראה בגילי על המיטה שלי. "אני יכול לגרום לך לשכוח מהכל." הוא אמר. "איך?" לחשתי בשקט. רציתי לשכוח לדמיין ששום דבר לא קרה. הוא הוציא מכיסו אבקה לבנה והושיט לי אותה. "תריחי אותה וזה יגרום לך לשכוח." הוא לחש לאוזני. "מה זה?" שאלתי בבילבול. "זה סמים." הוא חייך. "אני לא צריכה סמים…" סיננתי בכעס. "יום אחד תרצי." הוא קרץ לי ויצא מהחדר. שפכתי את הסמים שהוא הביא לי לאסלה בשירותים. לא רציתי אפילו לחשוב עליהם. אבל כן רציתי לשכוח. רציתי לשכוח את המוות של ההורים שלי, את הכעס שהרגשתי על אחי התאום, ואפילו לשכוח את השם שלי אבל לא דרך הסמים.
אני לא אתן להם להרגיש שהם ניצחו אותי.