שטח אויב – פרק 11

*
רעש העיר אותי מהשינה וישר הטענתי את הנשק , הבטתי לצדדים , לא ראיתי דבר .
השמש כבר זרחה ולפי מקומה בשמיים השעה קרובה לשמונה בבוקר , הצלחתי לישון את רוב הלילה בלי שיהרגו אותי , יש לי מזל .
קמתי ממקומי , המון חול ואבק היו דבוקים לעורי המלא זיעה , קמתי בזהירות מהחול , כול המדים שלי היו קרועים .
לא היה לי זמן אמש לעמוד את מצבי , אבל פרקתי את הכתף , וממכת האבן נוצר חתך עמוק מעל גבתי ודם קרוש מרוח על כול פניי המלא זיעה .
קמתי בזהירות מהחול , תופסת בידי הימנית את הנשק , בעוד ידי השמאלית כאובה .
הוצאתי את מכשיר הקשר מחגורת המכנס שלי , בחנתי את מצבו , לא משהו אבל יכול להיות שעובד .
לחצתי על הכפתור המפעיל אותו .
-״מישהו שומע? , עבור״ , אבל שוב הרעשים הסטטים שיבשו את האות ואי אפשר היה לשמוע שום דבר חוץ מזמזום מציק .
כיביתי אותו והחזרתי אותו חזרה לחגורת מכנס המדים שלי שחצי ממנו קרוע , אולי המכשיר קשר ישמש אותי אחר כך .
הבטתי אל עבר האזור המיוער והסלעי אם מישהו מהיחידה שלי עדיין חי ומסתתר , הוא מסתתר ביער הזה .
התחלתי ללכת לכיוון האזור הזה , מתפללת בלבי שמישהו עדיין חי אחרי ההפצצה אתמול .

הרגשתי שכול הכוחות הנפשיים והפיזיים אוזלים ממני , ראשי קדח בעצמה אדירה והשמש קפחה מעל ראשי בהירה מתמיד.
נעצרתי מההליכה הממושכת והבטתי מסביבי , המון סלעים אפורים ומשונים, הרים מסביב חלקם גדולים כמו צוק ושניים נמוכים יותר וניתנים לטיפוס , עצים ירוקים שפורחים כול השנה וגזעם עבה וחום .
השקפתי על עניי והבטתי אל האופק , אל בין העצים שנמצאים כמאה מטר ממני , שרידים של מבנה שהיה פה פעם , עכשיו נותר רק חורבות , בדיוק כמו בלב שלי .
הבחנתי לאור השמש הנוצצת ליד החורבות באגם מים , בכול כוחותיי המעטים שנשארו לי מיהרתי את קצב הליכתי הצולעת אל עבר אגם המים .
המאה מטר האלו נראו כמו מאה קילומטר , אבל לבסוף בשיכול רגליים הצלחתי להגיע אל האגם מים שבתוכו מים צלולים .
כרעתי ברך ליד האגם , הצמדתי את ידי והרמתי את המים כמו חופן אל פי , בעוד המים נוזלים מבין הפתחים הקטנים שבין ידי .
עשיתי ככה כמה פעמים עד שהרוותי את צימאוני הנואש למעט מים קרירים .
הבטתי על עצמי , בגדי המדים שלי מלוכלכים ומלאים בבוץ , כך גם שערי שאוסף בקוקו גבוה מרושל ומבולגן .
פניי מלוכלכות , חתך עמוק מעל גבתי הימנית הפסיק לדמם , הדם שדימם דבוק לעורי מגיע עד ללסתי , שפתי העליונה בצד ימין שסועה בחתך עמוק ואדום , ומתחת לעני השמאלית חבורה אדומה סגולה .
פרקתי את הכתף השמאלית שלי , בעזרת היד הזאת חיבקתי את מותני כדי להקל טיפה על הכאב .
הנחתי את נשקי על הקרקע לצידי , כדי שאם אני יזדקק לו אני יחטוף אותו לידי וירה במי שצריך .
קרעתי חתיכת בד משרוול חולצת המדים שלבשתי , הרטבתי את הקצה במים קרירים מהאגם וניגבתי את הדם כמה שהצלחתי , שאר הדם נדבק לעורי ולא הצלחתי לקלפו .
הרטבתי גם את שפתי העליונה , ושתיתי עוד מים .
הרטבתי את פניי במים ושפשפתי טוב טוב כדי לקלף את שאריות הבוץ והלכלוך.
בטני קרקרה , אבל זה לא משהו שאני יכולה לטפל בזה עכשיו , כתפי כאבה , וראשי הלם פחות ממקודם בגלל המים ששתיתי .
הייתי יכולה להישבע שאני שומעת רעשים , הבטתי מסביבי , ידי מכוונת לעבר האקדח למקרה הצורך .
הכול השתתק שוב , אפילו ציפורים לא צייצו ביער , אפילו צרצרים לא נשמעו בשום מקום .
התעלמתי , יכול להיות שדמיינתי בגלל החום הכבד .
התרכזתי שוב בניסיון ללפף סביב הכתף את רצועת השרוול שקרעתי מחולצתי מקודם , אבל זה רק הכאיב לי יותר אז החלטתי לוותר .
שמעתי רשרוש נוסף מהשיחים , תפסתי במהירות את הנשק וטענתי אותו .
הקליק שסימן לי שהנשק טעון גרם לי לשיכרון חושים , אני כול כך אוהבת את הצליל הזה , הצליל הזה שאומר שאם אני יורה אני עוזרת , עוד סיבה למה אני נמצאת איפה שאני נמצאת .
כיוונתי את הנשק בידי הימנית בעוד שידי השמאלית לא יכולה לזוז .
הבטתי מסביבי , מבטי עובר על הכול לא מפספסת שום פרט , לא סלע ולא ענף , מביטה על הכול.
הרעש נשמע שוב , ואז הוא קרס קדימה , שיערו השחור פחם בתספורת מארינס הבריק בשמש , עניו הצהובות זהובות הצטלבו בעניי רגע לפני שקרס על הרצפה מבקשות רחמים .
תפסתי את נשקי קרוב אלי , לא ניתקתי אותו ממני והלכתי לראות את החייל הפוצע שמולי .
הוא נפל על בטנו , ידיו הריקות פרושות לצדדים ולצידו זרוק הנשק שלו .
התקדמתי לעברו , בעזרת רגלי הפכתי אותו כדי שאני יוכל לראות את פניו .
המבט שלי שפגש בעניו באותו הרגע שהוא נחת על הגב ויילל יללה קורעת לב.
זה שבר אותי , מרט את עצביי וגרם לבטני להתכווץ.
כרעתי ברך לידו , ובחנתי את מצבו העגמומי , מצבו הרבה יותר קשה משלי .
חור פעור בבטנו וכול מדי ההסוואה שלו קרועים ומלאים בדמו האדום שחור שנהפך לקרוש , לכלוך ובוץ היו מרוחים על פניו ועל שיערו , מבטו מלא יגון וכאב .
פניו מרוחות בדם , וכנראה שגם קליע חדר לכתפו הימנית בשל כך שהוא לא הפסיק ליילל ולאחוז בזרוע הזאת.
המדים שלו היו בהירים , הוא משלי , הוא מחייל הנחתים של ארצות הברית .
על כיס המדים תג תפור עם שמו , קולנול ג'ייקוב קולינס .
חייבים לטפל בו או שהוא ימות , אבל אנחנו באמצע שטח אויב , במדינה זרה ואין לנו שום דרך שאליה אפשר ללכת .
אני צריכה למצוא את המוצב שהופצץ של צבא ארצות הברית ולראות אם יש עוד ניצולים נוספים .
״ תחזיק מעמד ״ אמרתי לו , כבר שעות שלא שמעתי את קולי , ניסיתי לשמור על שקט ככול שאפשר , שחיילים מהצבא הנגדי לא ימצאו אותנו , אנחנו באמצע עיראק ובתוך שטח אויב .
במחשבות אלו , שמעתי רעשים מחרישים אוזניים קליעים שעפו באוויר והתנפצו על הקרקע מעיפים אדמה לצדדים .
״ קדימה אנחנו חייבים למצוא מקום מחסה ״ אמרתי , הרמתי את ידו שנכרכה סביבי ונגעה קלות בכתפי הכואבת.
הרמתי אותו מהרצפה ורצתי בצעדים כושלים אל עבר החורבות של המבנה שפעם עמד פה .
שהגענו שחררתי אותו והוא נפל מידי אל הרצפה הקשה , הוא ילל שוב ונאנק מכאב .
התכופפתי לצידו , ״ תשתטח ״ פקדתי עליו והוא עשה כדברי ועוד כמה יללות כאב נפלטו מבעד לשפתיו.
ייצבתי את הנשק שלי , וכיוונתי את העינית של הצלף , ראיתי את היורה .
בלי להסס לחצתי על ההדק ויריתי לו בדיוק באמצע המצח .
נשפתי לרווחה , הבטתי על ג׳ייק המפקד שלי , המצב שלו כמעט אנוש .
׳לפחות הוא חי ׳ חשבתי לעצמי , הרמתי אותו שוב מזרועו תומכת בגופו הגדול והשרירי ומכוונת אותנו אל עומק היער , להסתתר איפה שהוא , עד שסופות החול יחלפו ואני יוכל להשתמש במכשיר הקשר בלי הפרעות סטטיות .
״תחזיק מעמד״ מלמלתי כול כמה רגעים ששמעתי את היללות שלו , מעדנו כמה פעמים אבל לא נפלנו , כמה פעמים גם נפלטו מפיו קללות עסיסיות , חלקן בספרדית .
הבחנתי בגומחה קטנה , כמו מערה , באזור הסלעי , כמו צוק לכיוון למעלה , אבל במרגלותיו יש מערה קטנה שבקושי מבחינים בה .
זה יהיה מעולה , לפחות לבינתיים .
בקושי סחבתי את עצמי , אבל שוב אימצתי את כול כוחותיי המועטים כדי להכניס ולהשכיב אותו על רצפתה המערה הקטנה .
חזרתי לכיוון היער , עוקרת שיח גדול משורשיו , חזרתי לכיוון המערה ונכנסתי פנימה , בעזרת השיח המדברי שעקרתי הסתרתי את הפתח ואת אור השמש המסתננת .
התיישבתי ליד ג׳ייק , מסדירה את הנשימה הפרועה שלי מהמאמץ הכביר שעשיתי כרגע , כתפי הלמה בכאב עצום, והחתך שמעל גבתי שרף , שרף בדיוק כמו הלב שלי .
לא ידעתי מה אני מרגישה , מה אני חווה, הרגשתי באופריית חושים .
גיחוך נשמע מכיוונו של ג׳ייק הבטתי עליו מבולבלת , הוא חייך למרות שגופו נאנק מכאב .
״כול הכבוד חיילת , אולי אחרי הכול העבודה הזאת כן מתאימה לבחורה״ אמר לי והזכיר לי את היום הזה בתחילת השבוע שעבר , לפני ארבע ימים בערך שהוא אמר לי שיציאה לשטח זה לא עבודה שמתאימה 'לבחורה׳ .
ותראו איפה אנחנו עכשיו , אני בשטח , ואני פה , חיה , שיכול להיות שחצי מהחיילים האחרים מתים .
״אתה חצי מת , לא תוותר על המשפטים המתחכמים שלך עכשיו ?״ שאלתי אותו במלמול עצבני וניסיתי שלא להביט במבטו שנח עלי , כי ידעתי שאני יטבע בתוך עיניו הזהובות .
״את בסדר חיילת , נפצעת?״ שאל והעביר נושא , הוא ניסה לקום לאט לאט אבל נפל בחבטה על רצפת המערה הקטנה והנמוכה , ״אל תתאמץ לקום , חטפת יותר מידי קליעים״ אמרתי לו וניסיתי לעזור לו לקום לכדי ישיבה שגבו נתמך בגב המערה .
התיישבתי לצידו ונשענתי גם אני על גב המערה , ״לא ענית לי״ שמעתי כעבור רגע שוב את קולו הגברי.
לא רציתי לענות , שתקתי , השקט השתרר במערה בלי שאף אחד מהצדדים יפר אותו .