צליל הפיות.

בס"ד

הילדה עם החצאית הכתומה והקוקיות התבוננה בריכוז על הפרח שבראש הגבעול הארוך והדק, שהתנדנד ברוח הקלה. הפרח נראה גדול מידי לגבעול, עלי הכותרת שלו הזכירו כנפי פרפר עדין והילדה הייתה בטוחה שהוא יתעופף לו משם בכל רגע.
"צליל!" "צליל!" "צליל!" מלאו קולות פעמונים את האוויר.
"שירי לנו, צליל, צליל, צליל."
הילדה הניעה את ראשה במבוכה
"קוראים לי שירי"
"לא!" צווחו הפיות בגיל "חברה שלנו, שירי משהו, צליל!"
הפרח פרש כנפיים וורודות-שקופות עדינות, הרים את ראשו, העטור זר של עלי זהב, ונענע בראשו לשלילה.
הילדה התקרבה, הפרח, שבעצם הייתה פיה עדינה, היא הייתה חיוורת, לבנה כחלב, שפתיה מלאות ואדומות, עיניה ושערה היו שחורים. עיניה נצצו כאבן אוניקס מלוטשת, שערה היה ארוך, עבה וחלק. פניה היו מנומשות.
"קוראים לך צליל?"
הפיה חייכה והנהנה בראשה.
"יש לך שם יפה"
הפיה רפרפה בשמחה וחיוכה התרחב.
"למה את לא שרה?"
"צליל אף-פעם לא שרה" התערבה פיה בעלת כנפיים חומות-ירוקות כעלי סתיו, שצמתה החומה-כהה, הנהדרת, כמו הלעיגה להרגשת הילדה לקוקויותה הפרועות.
"היא מתביישת מאיתנו" היא מצמצה כממתיקת סוד. קולה היה מרשרש ועוטף, כמו גשם של סוכריות עטופות בצלופן.
"אבל בעצם יש לה את הקול הכי נהדר בעולם!" גילתה לה פיה עגלגלה שהתיישבה על כתפה. כנפיה ועיניה היו סגולות עמוקות, ושערה לבן קצוץ. קולה היה כמעט צרוד, מנחם כמו קול של אדם מוכר בעת צרה.
פייה אחרת, בעלת שער כסוף וכנפיים תכולות לחשה לאוזנה. הילדה חייכה והסכימה.

לאור הירח הכסוף שהאיר את דרכה לשדה, בפיג'מה כחולה ובלי נעלים הילדה פילסה את דרכה בין קוצים ועשבים. הפייה התכולה כמעט התנגשה באפה.
"שקט!" ציוו הפיות האחרות. כולן השתתקו באוויר הקר.
קול יהלום, עדין ושקט ותובעני ומהפנט, ריחף בחלל, בלי להרגיש התקדמה הילדה קדימה, צליל ישבה על אבן בפינת השדה, קולה כמעט ולא נשמע, אבל הילדה לא השמיעה אף רחש כשהתיישבה מאחוריה. הקול היה הקול הטהור, הנקי ביותר ששמעה, והיא הייתה מוכנה לשבת שעות ולהאזין.
אבל פתאום צליל הפסיקה לשיר, כמו שמה לב לקהל.
"בבקשה! תמשיכי לשיר! יש לך את הקול הכי יפה בעולם!" התחננה הילדה.
"תודה" התרגשה צליל, אבל היא לא הסכימה להמשיך לשיר.
"אם לא תסיימי את השיר שלך, אני לא אלך מכאן, אני אשאר כאן עד שאשמע את הסוף!" החליטה הילדה.
"איך שתרצי, זו בעיה שלך" העירה בעדינות הפייה. אבל היא התביישה ולא שרה.
שאר הפיות, הפיה התכולה ששמה אזור, החומה-ירקרקה ששמה אמולייט, והסגולה ששמה אמטיסט,
הפצירו בה גם הן שתשיר, אבל צליל הביישנית התכנסה בעצמה ולא שרה.

"מה קורה כאן?"
פרי-מרי, אם הפיות, רחפה לעברן,
"הן רוצות שאשיר" לחשה צליל. חיוך נעים נפרש על פניה של אם הפיות, "מדוע שלא תשירי? כולנו אוהבות את קולך, וזהו ליל קייץ נעים מאוד."
ואז נפל מבטה על הילדה. "ילדה אנושית, מה את עושה כאן בשעה מאוחרת כל כך? עלייך לחזור למיטה, הורייך ידאגו לך"
"אני לא יכולה לחזור, אני לא אירדם עד שאשמע את סוף השיר"
"אני אעזור לך להירדם" הפייה המכובדת פזרה על עיני הילדה אבקה מעקצצת, ועיני הילדה נעצמו.
בבוקר היא התעוררה במיטתה, וזה היה הלילה האחרון מזה זמן רב שישנה שנה טובה בלילה, אם הצליחה בכלל להירדם.

בכל לילה היא הייתה עולה למיטתה, ועייפה ככל שתהיה היא לא הצליחה להירדם. היא נעשתה עייפה, עצבנית, מוטרדת. מתחת לשמורות עיניה נתלו שקים כבדים. היא הייתה חוזרת לשדה, ולפעמים הפיות היו שם, הן היו משחקות איתה ומלמדות אותה שירי-פיות, לפעמים אזור או אמולייט היו מזמזמות לה שיר לפני השנה והיא הייתה מנמנת, אבל היא לא נרדמה באמת וכשהן עזבו היא התעוררה לחלוטין.

לילה אחד הילדה בכתה מרוב עייפות, היא הייתה מותשת, ודבר לא עזר, לא התעמלות, לא תרגילי הרפיה, לא מוזיקה ובוודאי שלא אף אחת מחליטות הצמחים "המרדימות" שהכינו לה הוריה.
היא הייתה אומללה.
פייה וורודה קטנה התיישבה על אדן החלון והתבוננה בילדה המסכנה, היא החלה לשיר, בשקט בשקט ואז קצת יותר בקול, בביישנות ומבוכה ואט-אט הצמיחה ביטחון.
שיר, ועוד שיר, סיפור-שיר,
שרה בקול שרק היא הייתה מסוגלת להפיק, צליל שהילדה התגעגעה לשמועה.
עיני הילדה נעצמו לאט, היא נרדמה בעודה מזמזמת ביחד עם הפייה, מאושרת.