זו אני

אף אחד לא מסתכל עלי.
אף פעם.
גם כשאני לא נמצאת למשך ימים -ימים!- כשאני חוזרת כולי נסערת, מה שאני מקבלת זה רטינות ומבטים זעופים.
טוב, סליחה.
יש כמה -ממש כמה בודדים- שמחייכים כשאני באה. ממש מאושרים, כי כל הזמן בו נעדרתי, הם רק חיכו לי שאשוב.
רק בזכותם אני לא מתעייפת, לא מרימה ידיים.
האמת היא, שאני לא יכולה להרים ידיים- כי אין לי.
לפעמים, כשאני ממש מעוצבנת על האנשים, אני מתגרה בהם. מרימה להיא את החצאית, מורידה לו את הכובע.
זה כיף, וזה אף פעם לא נמאס.
אני לא רעה!
מה כבר יש לי לעשות כשאין לי שום בית לשוב אליו?
כל יום אני עושה מה שעשיתי יום קודם. לפעמים אני מצליחה להפתיע אנשים, ואני מסתובבת מאושר כשהם מכסים את פניהם וקוראים מעל צחוקי "את? עכשיו? כבר חזרת??" ורצים, רצים רצים…
ויש אנשים שכבר מוכנים לקראתי מראש, ואז אני מתעצבנת ומנטרלת אותם כליל מאמצעי הלחימה שלהם.
מי אתם שתבואו אלי עם מטרייה?!
אז אני רוקדת סביבם וצוחקת לי, כשהם מנסים לא לסטות מדרכם.
הכי כיף לבוא אל משהי בבוקר ולהרוס לה את התסרוקת. הייתם צריכים לראות את הפנים של ההיא, כשהרסתי לה את המגדל שבנתה לתפארת על הראש.
לאנשים נחמדים אני נחמדה.
אני מלטפת אותם, משחקת איתם, רוקדת איתם.
האמת? הליטופים והמשחקים שלי לא שונים מההצקות שלי.
פשוט האנשים שבאמת אוהבים אותי, מקבלים את זה.
את מה הם מקבלים?
הם מקבלים את זה שאני זו אני.
הרוח.