שדה קרב – פרק 7

אני פונה ללכת ויוצא מהסמטה אל הרחוב המעושן כאילו דבר לא קרה.
אני נכנס לבית של אליס אחרי שניקיתי את נעליי הטימברלנד הכבדות שלי בקפידה בשטיח הצמרירי והכחול המונח במפתן הדלת. אני נכנס לסלון בעל קירות הארגמן העוטפות בחמימות ורואה את אליס ואנבל צופות בתכנית צבעונית ועליזה. אור צהוב רך מאיר את החדר ונותן לצבע שערן הבלונדיני מגע זהוב ונראה כאילו חוטי זהב שזורים בשערן.
"דוד טיילר," מכריזה אנבל בנמנום ואליס מסיטה את מבטה אלי. מהצד הן נראות מאושרות ביחד, האושר של אנבל מסתיר בצורה חיננית את כאבה המר של אליס.
"יש לך בגדים להחלפה?" שואלת אליס כשהיא רואה את בגדי הרטובים ספק מהגשם ספק מהזיעה. אצבעותיה הארוכות מלטפות את פניה של אנבל המונחות על ברכיה. אני מהנהן.
עיניה של אנבל נוצצות מאור הטלוויזיה ונראה כאילו קשה לה להחזיק את עיניה פקוחות.
אני מתקדם בצעדים כבדים לעבר הספה ומרים את גופה של אנבל שנראה כאילו לא שוקל יותר משק נוצות. שערה מלטף את פני כשראשה נח על כתפי וידיה הקטנות עוטפות את כתפיי.
"לילה טוב." אליס קמה ונושקת ללחי של אנבל ואז צונחת שוב לספה באנחה. אני עולה עם אנבל במדרגות ונכנס לחדרה שהשתנה מהפעם האחרונה שראיתי אותו.
הקירות שאז נצבעו בצבע לבן משעמם כעת צבועים בצבע לילך רך וציור של פרפרים מצויר בעדינות מעל מיטתה.
אני מניח לאט את אנבל שנאנחת כאשר אני מכסה אותה בשמיכה צמרירית ונעימה ואז יוצא מהחדר בשקט ויורד חזרה אל אליס.
"דברי," אני מאיץ בה כשאני צונח על הספה כעלה נידף ברוח.
פניה של אליס נראות מבולבלות, אך כשאני מרים גבה לעומתה פניה מתרככות ומביעות צער.
"נמאס לי להתמודד עם המבטים של אנבל," היא לוחשת ודמעה זולגת במורד לחייה הסמוקות מאיפור כבד. "היא לא טיפשה, היא יודעת שניק בחיים לא יחזור."
"אליס–" אני מתחיל לומר אך דברי נקטעים כשהיא מניחה את ראשה בחדות על כתפי ומנידה בראשה.
אליס מקפלת את רגליה ונשענת עם ראשה על כתפי ואני נושק לקדקודה.
"לך לישון," היא לוחשת אחרי כמה דקות של שקט מעיק אותו שבר רק השעון שדופק דפיקות קצובות שנשמעות חזקות בשקט השורר.
היא מביטה בי וחולבת חיוך. כשאני מנגב את שובל הדמעות כך גם האיפור מתנקה מפניה.
היא ממשיכה להביט בי גם כשאני עולה בגרם המדרגות החורקות.
אני יורד מן האוטובוס. קבוצת מעודדות חולפות על פני כשריח בושם כבד אופף אותן וכמה מהן קורצות לי. לצדם הולכים שחקני בייסבול עם מגני כתפיים וקסדה בידיהם. תמיד בייסבול נחשב אצלי כספורט מוזר ומצחיק, השחקנים קורעים אחד את השני רק כדי לתפוס כדור אומלל.
"היי אתה טיילר, נכון?" נשמע קול מקבוצת המעודדות שחלפה על פני. אני מסב את מבטי אל הגוש המעודדות הכחול-צהוב הזה.
נערה עם קוקו מתוח ובגדים מינימלים בצבעי כחול – צהוב מפתלת את קצה הקוקו שלה בין אצבעותיה הזריזות ומביטה בי בחיוך קטן הכמעט ולא חושף את שיניה.
"זה אני," אני משיב ומתקרב אליה מעט.
"שמעתי לא קצת עלייך," היא אומרת.
למרות שאני מנסה, אני לא מצליח לרסן את ההבעה המופתעת שמתנוססת על פני. "באמת? כמו?"
"אל תדאג דברים טובים, לפחות הם צדקו." מבטה יורד מפני אל זרועי החזקה.
"אני–" לפני שאני מספיק להשיב לה נקודה שחורה תופסת את מירב תשומת הלב שלי. איש בחליפה שחורה וקרחת נוצצת. חיוכו מבזיק אלי, כאילו סימא את ריאתיי.
"אתה?" שואלת נערה בתקווה.
"מה שמך?" אני שואל ומכריח את עצמי להסב חזרה את מבטי אליה. הבושם היוקרתי שלה נישא באוויר וגורם לכמה בנים להסתכל על מקור הריח המתקתק.
"קאסי," היא עונה.
"את לא זאת–"
"זאת שהצלת בשיעור ספרות עם הציטוט של המלט."
"אמ… נדבר מאוחר יותר?" אני שואל וחולף על ידה ביעף כשאני תופח קלות על זרועה.
"ב-בטח," קולה ההססני והמופתע נישא אלי באוויר ואני הולך בראש רכון על עבר האיש בחליפה, האיש של ג'ויס.