מילים יכולות להרוג ולהציל:/(על הארי וקצת על דמי:::::::)) חלק 1 מתוך 2

למה שאתם קוראים בריונות, אני קוראת שגרה.
ההורים שלי , קראו לי אור , אתם חושבים, שם רגיל! מה כלכך מיוחד ?? אז גמאני לא חשבתי שהוא מיוחד עד שהבנתי . הבנתי בגיל שלוש משהו אחד . שאבא שלי? הוא האור שלי. הוא זה שהציל אותי מפני הבן אדם המרושע הזה שאני צריכה לקרא לו מייק. מייק הוא שכן שלנו. הוא נהג לשמור עלי כשהייתי קטנה . עד גיל שלוש . אז כבר הבנתי , הוא אף פעם לא אהב אותי . באותו הגיל, אבי עזב לנסיעה עסקית . בוא נגיד שיש לנו כסף. מייק הוא בן גילי , 15. אז אם תשאלו אותי , 12 שנים של סבל . של התעללות . של מבוכה . של כעס ושל רחמים. הנה כמה דפים מהיומן שלי , כן יש לי יומן. הדבר הכי חשוב לי בעולם. אתם שואלים מה עם אמא ? אמא שלי בקושי בבית בגלל העבודה . מאז שאבא שלי עבר לפלורידה מהנסיעה העסקית שלו , היא לא בבית והיא לא שמה לב אליי . בגלל זה מייק תמיד איתי . את היומן ני רושמת באנגלית מכיוון שאפשר לבטא את עצמך יותר טוב . (פירשתי)

״12 בספטמבר 2011-
יומני היקר . זו הפעם הראשונה שאני כותבת בך . וזו הפעם הראשונה שאני הולכת לספר על זה למישהו. כמו שאתה יודע אמא שלי ואבא שלי לא בבית אף פעם . ומייק נשאר הבייביסיטר . למרות שאנחנו באותו הגיל. הפעם קרה משהו שונה , הוא סיפר לי שהוא נפרד מחברה שלו ואז הוא תפס בלחיי בחוזקה ונישק אותי בכוח, ניסיתי להשתחרר , אבל הוא לא נתן לי! כל אותו היום היו לי סימנים אדומים על הלחיים . זה התחיל לכאוב , ודמעות לא איחרו לגלוש על לחיי . כל הזמן הזה בכיתי והוא לא שיחרר אותי בכלל . פניי ניהיו אדומות והכאב לא הפסיק , הידיים שלו היו על פניי ומעכו אותם , כשהוא דוחק אותי לפינת הקיר . באותו היום , זה המשיך והמשיך ובסוף הוא אנס אותי . כן כן , מייק אנס אותי . כל הפנים שלי היו מלאות סימנים אדומים גדולים מידיו ״
—–פלשבק—–
״היי אור , מייק אתה יכול ללכת עכשיו״ אמא שלי אמרה ומייק הלך
״מה זה כל הסימנים האלה אור ? מה קרה הפעם?!״ היא שאלה ללא עניין
״זה מייק . הוא עשה לי אותם״ אמרתי מתיישבת על הרצפה באותה פינה לפני חדרי כשראשי טמון בפניי וידי מחבקות את בירכי.
״כן בטח, תחזרי לחדר שלך !״ היא צעקה . כל פעם שאני אומרת לה מה מייק עושה לי , איך שהוא מרביץ לי כשאני מתנגדת למעשיו ואיך לפחות שלוש פעמים בשבוע הוא אונס אותי . היא מתעלמת ומגיבה ככה . אבל זה רק כי לה לא אכפת.
—–סוף פלשבק—–
זה היה הדף הראשון ביומן שלי. יש עוד דפים רבים . שמספרים על כל מה שעובר עלי . אבל יום אחד לא מצאתי את היומן הזה . ונבהלתי . חשבתי שזה מייק ואם הוא יראה שרשמתי את זה הוא יתעצבן ומי יודע מה הוא יעשה לי! ואם זו אמא שלי היא תצעק עליי שאני ממציאה ושאני רק רוצה להעיף אותה מפה . מי כבר זה יכול להיות? מי לקח לי אותו? אולי הוא נאבד ? ומי מצא אותו? ואם כן מצאו אותו אז מי יציל אותי ?

קמתי בבוקר עם הרגשה מגעילה . קמתי והתקלחתי , שמתי חולצה ורודה עם סמל בית הספר שלי ושורט בהיר , ונעלי בובה שחורות . פיזרתי את השיער ושמתי קצת מייק אפ ואודם. ויצאתי מהבית עם תיק בית הספר שלי אל כיוון בית הספר .
הגעתי לכיתתי כשכרגיל כל ילדי בית הספר בוהים בי . ולא מהמובן הטוב . התישבתי במקומי , שולחן זוגי שבו רק אני יושבת . הנחתי את התיק שלי והוצאתי את האייפון 5 שלי והאוזניות ביטס שלי . כמו שאמרתי יש לי כסף . טוב .. הרבה .. אבל אני מקבלת כל חודש משהו כמו אלף שקל . אני גם קונה לעצמי אוכל . תחבתי את האוזניות לאוזני ושמתי דמי לובאטו על פול ווליום . אצלנו בבית ספר אפשר לשמוע מוזיקה מתי שרוצים . וגם אם לא היה אפשר הייתי שומעת . בלי זה הייתי אבודה . ואני לגמרי מתכוונת לזה. בזמן האחרון אני מרגישה מאוד לבד . זה רק אני והמוזיקה שלי. ממילא אף אחד לא מתקרב אליי . הם חושבים שאני פריקית , כמעט כל יום יש לי סימנים כחולים ואדומים כל הידיים והרגליים , אמא שלי ומייק שמרביצים לי . והם מחשיבים את זה למוזר ואפילו מפחיד . אז הם מתרחקים ממני . כל היום בשיעורים אני עם האוזניות ומכיוון שאסור בהפסקות מוזיקה , אני חייבת להפסיק את קולה היפה של דמי . הוצאתי את הכריך שהכנתי לעצמי בבוקר בשביל בית הספר . בשבילי זה כריך אבל אולי בשבילכם זה יחשב חצי . אני לא אוכלת הרבה בכלל . אבל עדיין , הקללות והבריונות לא מפסיקים .
״שמנה מכוערת! איכס תתרחקי ממני!״
״את סתם עלובה ! כאילו מה זה ?! אין לך בית או משהו?!״
״ההורים שלה שונאים אותה ״
״כן!! אם הם היו אוהבים אותה הם היו הורגים אותה במקום!!״
״כן! ואבא שלה נסע רק כדי להתרחק ממנה !!״
״ככה גם אני הייתי עושה !״
״כן!! גם אני!!״
״הייתי עושה הכל כדי להפסיק להסתכל עליה !״
״איך אפשר בכלל להיראות כלכך מכוערת?!״
״נכון!! זה בכלל כאילו אפשרי?!?!״
״את צריכה להפסיק לאכול לגמרי! את שמנה מדי!!״
״איכככ דיי תתרחקי!!״
״את רוצה שעוד אנשים יגידו לך את האמת?!״
״אני בטוח שלכולם יש מה להגיד !״
״כן!! איך ילדה יכולה להיוולד כלכך פריקית?!״
״כל יום שעובר את רק משמינה!!״
״וגם נהיית יותר מכוערת!!״
״וטיפשה !!״
״וחיה בסרט שאת יפה !״
״מי ירצה דבר כזה !?״
״מי ירצה לדבר איתך בכלל?!״
״איזה לוזרית!״
״אני לא יכולה להישאר ליד הכיעור הזה יותר !״
״כן!! צריך להתרחק כדי לא להידבק ממנה !!״
״אייכככס אני לא רוצה להידבק ממנה !!״
״לאאא !!! תתרחקו!!! מהר !!״
כל היום זה ככה , כל שניה מהחיים שלי במקום ציבורי כמו בית ספר או טיול , רק ככה . לא אכפת להם להגיד לי את זה בפרצוף, לא אכפת להם שלי זה כן משנה . לא אכפת להם שאם מישהו היה אומר לי שאני נראית טוב , מישהו אחד , אולי זה היה עוצר אותי מבאמת להפסיק לאכול. ושאם מישהו היה אומר לי שאני לא מכוערת אולי לא הייתי הורסת את עצמי עם איפור ולא הייתי עושה הכל כדי להיראות טוב . הם לא יודעים שבגללם , בגלל כל האנשים האלה , אני לא מתחברת עם אנשים ולפעמים אפילו לא יכולה לדבר כשאני ליד כאלה . הם לא יודעים שבגללם אני קלסטרופובית . הם לא יודעים שבגללם כל החיים שלי נהרסו. הם לא יודעים שבגללם אין לי ביטחון והערכה עצמית. הם לא יודעים שבגללם אני לא יכולה למצוא בי או בחיים שלי משהו טוב אחד אפילו! הם לא יודעים כלום!!!!! אבל לקללות אני לאט לאט לומדת להתרגל . אחרי שאת 8 שנים פלוס סובלת את זה אז מתחילים להתרגל . אפילו שבכל יום זה פוגע יותר וכל משהו חדש שהם אומרים נלקח ללב מיידית .
הסיוט נגמר סוף סוף. בית הספר נגמר . כבר שלושה ימים לא ראיתי את היומן שלי , ואף אחד לא יודע שאני כותבת אותו כך שאין לי את מי לשאול. אבל היה רשום עליו את השם והכתובת שלי. אז אני מניחה שאם היו רוצים להחזיר לי את זה היו מחזירים כבר מזמן. פתחתי את הדלת של ביתי ובדיוק כשהיא נפתחה ראיתי דמות מפחידה יושבת על הספה בסלון ונראית מחכה למישהו. מיד סגרתי את הדלת והתחלתי לרוץ כמה שיותר מהר , הכי מהר שנתנו לי רגליי. האיש יצא מהדלת עם תיק בידו, לא שלי ולא של אימי . הוא החל לרדוף אחרי , הוא לא הפסיק וגם אני לא .ידעתי שאם יש איש זר אצלך בבית זה אומר משהו רע .

האיש התחיל למהר ותפס בידי לבסוף. רעדתי מפחד , לא יודעת מה הוא רוצה , לאנוס אותי ? לשדוד אותי ? או אולי לחטוף אותי ? או בכלל להרוג אותי ? ידי רעדו מפחד ועיני התמלאו דמעות . גופי נהיה חלש יותר ויותר כל שניה שבה רצתי.
״בבקשה אל תפגע בי ..״ אמרתי כשהדמעות ממשיכות
״ what?״ הוא אמר בבלבול . הוא לא מדבר עברית?! אז הוא רוצה לחטוף אותי למחוץ למדינה ???
״please don't heart me.. I'm talking Hebrew.." אמרתי לו מקווה שהוא יבין אותי ולא יפגע בי
״אה , אני מדבר גם עברית , לא הבנתי מה אמרת .״ הוא אמר במבטא מוזר שנשמע כאילו הוא שיכור . אבל אני עדיין רעדתי.הפחד התחיל להשתלט על גופי והרגשתי כאילו הוא רוצה להפיל אותי . כאילו הוא פה בשביל זה .
״Ok .. Ok… Stay strong…for god sake please don't freak out.." מלמלתי לעצמי מנסה לשמור על שפיותי .
״אני ממש מצטער שהבהלתי אותך, מייק לא אמר לך? אני מחליף אותו לשעה הקרובה כי הוא צריך לנסוע״ הוא אמר וליבי קפץ ממקומו. הוא מחליף את מייק ? זה אומר שהוא כן הולך לאנוס אותי ? ולהרביץ לי? ולגרום לי עוד סבל?
״בבקשה .. בבקשה אל תפגע בי..״ לחשתי עם עוד דמעות המציצות מעיני.
״אני מצטער אבל כנראה שאני כבר עכשיו צריך ללכת, ביי״ הוא אמר כנראה לא שומע את משפטי האחרון.
אחרי הרגע הזה הבנתי שאין לי תועלת. למה אני פה בעצם?! אין לי בעצם ממה לפחד יותר ..לפחד מזה שאנשים ינסו לאנוס אותי ?! זה כבר קרה יותר מחמישים פעמים! לפחד שאמא שלי תתעלל בי?! אמא שלי כבר עושה את זה ! לפחד מבריונות?! זה כל מה שאני חווה כבר פאקינג שמונה שנים ויותר !!!!! לאף אחד לא אכפת ממני ממילא ! אז בעצם בשביל מה ?! בשביל מה אני פה ?! בשביל מה אני חיה בכלל?! למה העולם צריך מישהי כמוני?? כדי לרחם עלי אבל להמשיך לנסות לגרום לי ליפול ? שוב ושוב ושוב ליפול???הפחד הזה מפיל אותי כל פעם מחדש והוא כבר משתלט עליי לגמרי! אז למה בעצם שיפילו אותי שוב ? לא ! זה לא יקרה שוב ! עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..זה הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו באותו רגע . המשפט היחיד. הוא הדהד לי בראש ..
עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..
עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..
עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..
עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..
עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..
עדיף להפיל את עצמך מאשר שאנשים אחרים יפילו אותך..
זה עדיף. אני בטוחה. הרי יש לי משהו אחר לעשות? החים שלי ממילא לא שווים כלום בכלל!