בחסות החשכה-פרק 1

לילה.
הכוכבים מאירים את החשיכה האינסופית.
הירח הוא נקודת האור הגדולה ביותר, הוא מאיר אך לא מעלים את החשיכה.
החשכה תמיד הגנה עלי, והצללים היו חברי היחידים.
בלתי נראה, תמיד מתבונן מתוך העלטה, עד אותו הערב.
רציתי להגיע ליער לפני שהשחר יעלה ואיאלץ להישאר בעיר הקטנה למשך כל הערב.
שערי ובגדיי השחורים סייעו לי להימלט אל חיק החשכה.
יצאתי ממקום מסתורי, בקתה נטושה המוסתרת בין חומות האחוזות העצומות, ובין חלקה קטנה של עצי ברוש שהחביאו את ביתי מפני העוברים ושבים.
לאחר שארזתי את חפציי בתרמיל הגחתי מבין העצים.
בלילה ההוא הירח היה במיטבו, מה שאומנם יצר נוף עוצר נשימה אך הקטין באופן ניכר את סיכויי ההצלחה שלי.
מאחר שעורי היה בהיר למדי (אולי מפני שמעולם לא נטיתי להסתובב בשמש) ככל שהעלטה הצטמצמה כך בלטתי יותר ויותר בחשכת הליל.
הבטתי אל שביל הגישה אל הכפר, הנמצא מטרים אחדים מביתי.
לאחר סקירה קצרה שבמהלכה לא ראיתי דבר מלבד חתול אפרפר ששוטט לו חרישית בין גזעי הברושים רצתי חרישית אל עבר מרכז הכפר, לצערי הדרך הבטוחה ביותר אל היער היא הדרך הראשית בה משתמשים גם הציידים והפקחים במשך כל שעות היממה.
ככל שהתקרבתי אל מרכז מרכז העיר כך גדלה כמות התושבים ברחובות.
במבט לאחור הבחנתי בחתול האפרפר שפגשתי קודם לכן, כאשר הבטתי בו מקרוה הבחנתי בכתם לבן כסוף מעל עינו השמאלית.
עיניו הזהובות בחנו את עיני הכסופות לרגע, ארך זה לא נמשך יותר משניות מאחר שניסיתי להתקדם מהר ככל שיכולתי.
באותו הרגע לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לחתול אך הוא המשיך לעקוב אחרי,
רחוב אחר רחוב.
צעד אחר צעד.
אני מניח שאם הוא היה אדם הייתי בורח או לפחות מנסה להתחמק אבל משהו בחברתו ניחם אותי.
ברגע שהרחובות החלו לאכלס יותר מחמישה אנשים ברחוב, ועששיות הרחיקו את החשכה שקלתי לחזור אך פסלתי את האפשרות על הסף.
אני צל.
צל לא נסוג ולא בורח, הוא תמיד שם, ואף פעם לא מבחינים בקיומו.
הוא תמיד משתלב ברקע, קיים ולא קיים לסירוגין.
זהו זה!
אני מוכרח להתמזג בשטח, עלי להיראות כשקוע בדבר זה או אחר, וממהר.
כאן כולם ממהרים.
זו אחת הסיבות שאני לא מחבב את חברת בני האדם, כולם לחוצים וממהרים לא לבזבז זמן, בעוד הרגעים הטובים של החיים חומקים מבין אצבעותיהם.
החלפתי לבגדים בולטים אך רגילים יותר, וזירזתי את קצב הליכתי.
ובכן, אני הולך לבקר את דודתי, הנמצאת בצפון העיר,
ומה בנוגע להורי?
ובכן, הם יגיעו מאוחר יותר עם אחי ואחיותי הקטנים, ובחרתי לצאת מוקדם בכדי לאפשר לדודה ליסה להתכונן לבואם.
כן, זה נשמע סיפור טוב, והמפקח שעצר אותי על אם הדרך כנראה חשב כמוני.
הוא איחל לי בהצלחה ואף הנחה אותי בקצרה אל מחוז חפצי.
העמדתי פנים שאני מהדק את שרוכי, מחכה שהשוטר יפנה אל תוך רחוב אחר בכדי שלא יבחין שאני פונה אל הדרך הדרומית לכיוון היער.
לאחר שהתחמקתי מהעיניים הבוחנות אל תוך סמטה חשוכה הדברים החלו להיעשות משונים יותר ויותר.