דם

פניו מכוסות בזיפים קוצנים, שערו קצר חום, אפו הארוך יתר על המידה ניצב בידיוק באמצע הרווח בין עיניו-צמד אגמים ענקיים שתחתיתם אף פעם לא ניראת.
והוא הופיעה בכל מקום, תמונתו בראש כל עיתון, בפתיח של כל מבזק: הוא ניראה ניכנס שוב ושוב, מלווה בשוטרים חמורי סבר, לניידת, ושמו צץ כאילו משום מקום כמעט בכל שיחה אפשרית.
הוא היה אבא שלי. הוא היה רוצח, כך לפחות הם אומרים.
זה היה הערב החם ביותר בשנה. ישבתי לי בחדר של רונן ,כי שם המזגן עובד הכי טוב, ועשיתי עבודה במדעים. הזעתי כל הזמן ולא משנה כמה שכבות הורדתי עדיין היה חם.
אני מרימה את העבודה וקוראת. דם. מה כמות הדם הזורמת בגופינו מידי דקה?. אני מוצצת את העיפרון ומדפדפת בספר ללא הועיל, מאיפה לעזזאל אני אמורה לישלוף את התשובות האלה?. עוד כמה דקות אני מנסה את מזלי בדיפדוף נימרץ וסקירות מעמיקות של דפי הספר. אני מתייאשת בידיוק כשהטלפון במטבח מצלצל. בנסיבות אחרות הייתי צועקת לאמא שלי שתענה, אבל הכל כדי לצאת מהחדר הזה אז אני רצה למטבח וקופצת שתיים שתיים במדרגות. כשאני ניכנסת למטבח הצילצול בידיוק מפסיק ואני רואה את אמא שלי עם השפורפרת ביד. ״מי זה?״ אני שואלת מתנשפת וניגשת למקרר למצוא איזה משהוא קר לישתות. כל כך חם לי. במקרר יש בקבוק ספרינג כתום וקפוא, יאמ…, ״אמא רוצה ספרינג?״ אני שואלת בנימרצות פיתאומית. היא לא עונה. ״אמא, ספרינג?״ אני שואלת עוד פעם ומפנה את גבי למקרר. היא עומדת כשידיה שעונות על הדלפק המבריק, פניה לבנים עוד יותר מתמיד, ופיה ניראה כמו חוט דקיק וחיוור. ״אמא?״. היא לא עונה, היא לא שומעות. עיניה נוצצות ובוהות בחלון שפונה אל הגינה. אני מתקדמת לעברה ומרגישה גוש עולה בגרוני. זה לא טוב וחם לי. ״אמא?״ אני בולעת את הגוש ומתאמצת לדבר. ידי על זרוע והיא לא שמה לב בכלל, ״אמא!״ אני צועקת הפעם. ״או…עדי״ היא מביטה בי כמתוך חלום בלהות ״זה לא נכון…זה לא..״ קולה חרישי ועדין כל כך שנידמה שעוד רגע הוא הולך להיקרע. היא מניחה את זרועתיה על פני, הם קרות, ״זה לא נכון!״ היא אומרת הפעם בנוקשות ודימעה אחת זולגת מעיניה השחורות. ״מה קרה אמא?״ אני שואל ומקווה שהיא לא תענה לעולם.
היא ענתה לי. היא סיפרה הכל. חם ואנחנו רועדות. אמא שלי לוקחת את המפתחות מהמדף הצהבהב שמעל השולחן והיא מזרזת אותי החוצה. אני נכנסת לאוטו וליפני שאני מספיקה להיחגר היא כבר מתניעה. לילה מחוץ למכונית, הכל צללים מסתוריים שמלחשים בשפה בילתי ידועה עם האפלה, אלוי שהייתי בחוץ. המכונית מחליקה במהירות והופכת את הבחוץ לאורות נמרחים שמתחלפים כל הזמן, אנחנו לא מדברות ואמא בוהה אל מיחוץ לשמשה הקידמית, בוהה ולא רואה. זרועתיה מהודקות אל ההגה ורעד קל חולף בהם כל שנייה. אני מסיטה את מבטי ומתמקדת בחלון. קר לי.
אנחנו מגיעות אחרי שתיקה ארוכה וכבדה אל ציפצוף סירנות שמסתובבות כה וכה ומאירות את הכל באדום. דם. אני ניזכרת בשאלה מהדפים במדעים. מה כמות הדם שאדם יכול לאבד ולא להיכנס לסכנת חיים?. אני לא יודעת את התשובה אז אני פשוט עוקבת אחרי אמא שלי אל מחוץ למכונית. הליכתה היא כמו של איש מוכה ערפילים ולרגע, באורות המסתובבים, היא ניראת כמו ילדה קטנה ואבודה מסרט אימה. אני נותלת את זרועה ללא מילים ואנחנו מתקדמות כשהדבר היחיד שאנחנו רוצות זה רק להיעלם מכאן. זה היה מסובך, וברגע שניכנסנו אמא שלי כמו התעוררה והפכה לרוח תזזיתית שהטלפון צמוד כמעט תדיר אל אוזנה. היא צעקה התלהמה והתווכחה עם אנשים בטלפון ובתחנה, היא רצתה את אבא שלי כאן ועכשיו ושאף אחד לא יספר לה שקרים!.
לבנתיים אני נבלעתי אל הקיר, לבנה כמעט כמוהו ונתתי להבזקים אדומים לרוץ בין עיני. ראיתי אותו מרים אותי וזורק אל האוויר-בקיץ של ליפני כמה שנים ,כשנסענו לטיול צימרים בצפון, ראיתי אותו מכווץ את גבותיו כשהוא קורא בעיתון ומבקש כוס קפה-עם אחד סוכר-מאמא שלי. ראיתי הרבה אבל בכל פעם הוא ניראה יותר מטושטש וזר. עד שבסוף לא הכרתי את אותו בן אדם שפתח לי את דלת המכונית ואיחל לי בהצלחה ביום הראישון ללימודים. מי הוא? שאלתי ואף אחד לא ענה, אמא צעקה ברקע על גבר שמנמן לבוש בחליפה שמזוודה שחורה עם אבזמים כסופים אחוזה בידיו, עורך הדין.

באותו היום לא פגשתי את אבא שלי וגם לא למחרת. אבל ראיתי אותו הרבה, כמעט בכל מקום. זרקתי את עיתון הבוקר כיביתי את הטלוויזיה,ניתקתי את האייפון וישבתי בחדר של רונן כמעט כל שעות היממה, הוא אמור לחזור מהונג-קונג בשלישי הקרוב ורציתי לנצל ככל האפשר את המזגן והשקט. הדפים מהעבודה שלי במדעים עדיין זרוקים שם על הריצפה ואני יכולה ליראות את הכותרות בראשי העמודים. דם, מערכת הדם. חלק ניכר מצרכי הגוף מתקבל על ידי זרימת הדם.
אני עוצמת עיניים חזק ככל יכולתי והבזק אדום חודר. הוא עומד בחדר מוחשך ובידו חפץ נוצץ, סכין, ידיו טבולות בורדו והוא זר, אני כבר לא מכירה אותו. הוא מחייך חיוך מבעית ואני צורחת ועיני נפקחות. ״עדי, הכל בסדר?״ אמא שלי רוכנת מעלי וממששת את מצחי ״את חמה״ היא מציינת. אני מסתכלת סביב אל החדר של רונן. ״כניראה נירדמתי״ אני עונה בקול הסתמי ביותר שאני יכולה לגייס. היא לא תבין אותי אני יודעת, זכרתי את שיחותיה עם העורך דין. הוא לא אשם…הכל זה רק שקר אחד גדול…אנשים ניטפלים אליו…

אני נכנסת אל חדר. נקי וצבוע אפור, מחיצת זכוכית מעל השולחן חוצה את החדר לשניים. לא רציתי לבוא. ״עדי״ הוא אומר, שתי עיניו ברכות ללא סוף, אני מסיטה מבט וזוכרת מהדפים. דימום הוא מונח רפואי המציין יציאה של דם מכלי דם שניקרע. "עדי" הוא אומר שוב וצופה בי מבעד לשתי ברכות לא מובנות. הוא רזה, גמלוני מעט ומשקפיים מעוגלות מתנדנדות על קצה אפו. הוא כמעט תמיד עם עדשות מגע. "היי אבא" אני אומרת בטון סתום. הוא מתקרב אל הזכוכית בחיוך "התגעגעתי אלייך מתוקה"
"מממ…" אני נישארת במקומי ומנסה להבין. אבא שלי. הוא לימד אותי לירכב על אופניים, איך להפוך חביתה באוויר, הוא הבטיח שבקיץ ניצא לטיול- רק שנינו- לצרפת. ניפגוש שם את סבתא ובעיקר נפריס באגטים וגלידות במיסעדות גורמה צרפתיות ופעם כשהייתי קטנה יותר, כל יום כשהוא היה חוזר מהמשרד בערבים הייתי קופצת עליו מהמדרגה השלישית, ממש אל תוך היידים שלו והוא היה צוחק ומדגדג אותי עד שלא יכולתי לינשום.
הוא מצמיד את ידיו אל הזכוכית ואני מצמידה את ידי גם. נוגעים ולא נוגעים אנחנו עומדים כך, שקטים ומביטים זה בעיני זה. תמיד אהבתי אותו אבל אף פעם לא ידעתי ליקרוא את עיניו, הם היו עמוקות מידי. "אבא" אני אומרת והוא מביט בי בציפייה ומרחיק את ידיו מהזכוכית. ידיו. לפתע הבזק אדום חולף ואני רואה אותו שם, בחדר אפל כשסכין מנצנץ בין ידיו. הכל אדום לוהט סביבו והוא מביט בי בטרוף שאף פעם לא ראיתי.
אני נירתעת לאחור, הרחק ככל יכולתי מהזכוכית. "הכל בסדר?" הוא שואל בדאגה וטומן את ידיו בין כיסי מכנסיו. אני נושמת נשימה עמוקה, להכין את עצמי ויודעת שלא משנה מה יענה לי, הכל לא יהיה כמקודם. אני לא מכירה אותו כבר, והוא ניראה זר עם משקפיו העגולים. פעם הוא היה אבא שלי, היום אני לא יודעת מיהו: רק איש רזה עם עניים בילתי קריאות שניצב מעל ברכה אדומה.

ואני שואלת.
"אתה עשית את זה?"
הוא מביט בי ופותח את פיו והעניים שלא הם צמד בריכות עמוקות עמוקות.