תהיו מחוברים

תהיו מחוברים,כך נכתבה הפרסומת,תהיו מחוברים אלינו,לרשת שלנו ותוכלו להכיר אנשים חדשים,חוויות חדשות.היא הסתכלה על הפרסומת הנעה הזו בבוז והעבירה אותה הלאה.כל הפרסומות היו בדיוק בעלות אותו נוסח,התחברו,תדעו מה קורה עם החברים שלכם.
לעזאזל,היא חשבה לעצמה,שום פרסומת לגבי המוזיקה שהיא אוהבת,היא חשבה שאולי תהיה מכירה של דיסקים ישנים,אבל לא.
היא החליטה לצאת החוצה וכיבתה את הפלאפון שלה,שגם ככה בקושי השתמשה בו.הרחובות היו ריקים מאדם והיא שיערה שכולם בוודאי באינטרנט,מדברים עם חבריהם,מסמסים,רואים סרטים.רק היא לבדה החליטה לצאת.היא לא ראתה אף אחד אחר בחוץ.
כבר לפני כעשור הילדים הפסיקו לצאת מן הבית,זה היה תהליך הדרגתי,אבל לבסוף הוא הושלם.מה הטעם בכלל לצאת החוצה,חשבה לעצמה בלעג על אותם הילדים,כשהטכנולוגיה החדישה מביאה את הכל אליך?
וכך,זה היה באמת.לחיצת כפתור פשוטה,והנה,אתה כבר יכול למצוא את עצמך בסביבה שונה לחלוטין,צולל מתחת למים עם הדגים,מסייר בחלל.הכל היה מורכב מהולגרמות,אך הולגרמות מדהימות למדי,היא נאלצה להודות.
מגרש החניה היה שומם,מכיוון שכבר כמעו ולא היה צורך במכוניות.רוב הלימודים התנהלו מהבית,בהשגחה צמודה וכך גם העבודות.רק אלו בעלי המשרות הבכירות ביותר,או להפך,המשרות בעלות השכר הנמוך ביותר,כגון עובדי ניקיון.רוב עבודת הניקיון בוצעה ע"י רובוטים כך שכמעו ולא היה צורך בכוח אדם.אך,האנשים הכי עניים ואומללים עבדו בעבודות אלו,וקיבלו בתמורה שכר זעום. שני הוריה עבדו בעבודות כאלה,אך היא בדרך כלל לא דיברה על כך.מרבית הילדים שלמדו איתה בכיתה,כשכבר התקיימו לימודים בבית הספר,כשהיו מבחנים וכדומה,תמיד צחקו עליה בגלל עבודתם של הוריה.הם לא צחקו עליה בפנים,והם גם לא רצו להסתבך עם המורה,אבל תמיד הייתה יכולה להרגיש שמסתכלים עליה בלגלוג,שלא משתפים אותה בכלום,שמרכלים עליה.היא כבר התרגלה לכך ופשוט העמידה פנים שלא אכפת לה,אבל,למעשה היה לה אכפת.אולי בגלל זה היא רצתה להראות להם שהיא שונה מהם,המחוברים למחשב ולטכנולוגיה ולפינוקים מרגע לידתם.וזה לא היה סתם כהערת אגב צינית,אלא שבאמת היו לה כמה ילדות בכיתה שהתחברו לרשת חברתית זו או אחרת כבר מגיל שלשו או ארבע.בדיוק בגלל זה,לא היה לה אף חשבון ברשת חברתית והפלאפון שלה היה יחסית מדגם ישן.לא היה אכפת לה שצוחקים עליה בגלל זה או מכנים אותה בשמות כגון, "הענייה," "המסריחה," "הזקנה," ועוד…
כמה עלים של תחילת הסתיו נחו על מגרש החנייה,נחו בודדים ונידחים.היא עלתה במעלה הכביש לגן השעשועים שמראהו הבודד והעגום ציער אותה.היא שיערה לעצמה,שלפני זמן רב מאוד,ילדים היו מתגלשים במגלשות הפארק והוריהם היו משגיחים עליהם,נאהבים היו מתנשקים מתחת לפינות החשוכות.הפארק בוודאי היה שוקק ומלא חיים.
היא תהתה איך כל זה התחיל.היא לא שנאה טכנולוגיה,היא פשוט שנאה את זה שבשביל להיות פופולרי ואהוד בקרב כולם,אתה צריך להתחבר לרשת עשרים וארבע שעות ביממה.היא הייתה היחידה בכיתתה שבאמת קראה ספרים,ולא כמו שאר ילדי כיתתה,שאפילו ספר לילדים העדיפו לדחות על הסף.למורים בכלל לא היה אכפת מכך,הם רק רצו להעביר את השיעור.הם אף פעם לא אמרו כלום לאחד הילדים שהעליב אותה,איפול אם זו הייתה הערה מעליבה מאוד ופוגעת.היא ניסתה להתעלם,באמת שניסתה,אך הפצע בלב,מסרב להגליד.
בדרך כלל,בהפסקות היא הייתה לוקחת ספר וקוראת אותו בפינה הפרטית והאישית שלה.ספסל שנמצא בקצה בית הספר.השאר,פשוט נשארו בכיתה והראו אחד לשני תמונות,תמונות של אנשים שהם מכירים,משפטים מצחיקים,עדכונים חדשים מהרשת ועוד.
כמה מן המורים הצעירים יותר הסתכלו עליה ממש בתדהמה כשראו אותה קוראת ספר,וכמה מהם אף ניסו להניא אותה מכך בתואנה שכדאי לה להתחבר לרשת.לא באמת אכפת להם ממני,אמרה לעצמה.לפעמים התפתתה להיות כמו כולם וליצור חשבון באיזו רשת אחת או אחרת.אך,מחשבות אלו תמיד נעלמו ממוחה כאשר חשבה לעצמה שהיא רוצה להיות מיוחדת,שהיא לא רוצה להיסחף בזרם. אבל הפיתוי היה חזק ולפעמים היא תהתה למה היא עושה את כל זה.לשם מה,אולי עדיף לה רק פעם אחת לנסות להתחבר,להרגיש את מה שכולם מרגישים?
הבעיה היא,שבגיל שבע עשרה הממשלה מכריחה את כולם לפתוח חשבון ברשת.זה היה אחד מן החוקים החשובים ביותר בכל המדינה ואף אחד לא העז להפר אותו.למען האמת,זו לא הייתה בדיוק הממשלה אלא עסקנים פרטיים שרצו שכמה שיותר אנשים יתחברו לרשת שלהם.לכן,והם הצליחו לשכנע את אנשי הממשל בכך שאם לכולם תהיה רשת חברתית,הם יוכלו לדעת אילו אנשים עלולים לגרום לפגיעה במדינה ובתושביה.
היא התנדנדה על אחת הנדנדות שחרקה תחתיה,מפזמת איזה שיר.היא קיוותה,שאולי באורח פלא יהיה עוד מישהו בפארק,מכיוון שהרגישה כל-כך בודדה.הוריה לא היו בבית,אחים לא היו לה,וחברים, טוב,כמו שהיא כבר אמרה מקודם,לא היו לה,בכלל.
לפתע,היא שמעה קולות הליכה מאחד מצדיי הפארק.בהתחלה נבהלה וחשבה שבוודאי היא הוזה,כי אף אחד כבר לא מבקר בפארק יותר.אף אחד בכלל לא יוצא החוצה.הורים חששו לשלוח את ילדיהם החוצה,מכיוון שהייתה תקופה לפני ככמה עשורים שהיו חטיפות ופגיועים ומלחמות.זה מה שהוביל לכך שהילדים פחדו מן החוץ,מדבר שמבחינתם היה ממש בלתי נתפס,החוץ.משהו מסוכן,רחוק הישג,אך מסקרן בו-זמנית.
הצעדים הלכו והתחזקו והיא נשארה במקומה,בהתחלה פחדה שזה איזה סוטה או משוגע שמסתובב בפארק,מכיוון שנפוצו שמועות רבות על סוטים שמסתובבים בחוץ,כחלק מן הסכנות.
אך,למרבה הפתעתה,הדמות שנגלתה לפניה הייתה בעלת שיער חום ועיניים ירוקות,לא אחר מאשר ויליאם או וילי תומפסון,אחד מן הילדים האהודים בכיתתה.מה הוא עושה כאן,חשבה לעצמה,דווקא ציפתה שהוא,בוודאי בשעות אלו יישאר בבית וידבר עם הולגרמת חבריו,בזכות המצלמה החדשה שהומצאה.
וילי היה אחד מן הילדים הבודדים שלא הציקו לה,הוא לא דיבר איתה או משהו כזה,אבל לפחות הוא לא אמר עליה שום דבר רע.למען האמת,היא אהבה אותו.הוא נראה כל-כך יפה כשפגשה אותו בבית הספר ולא יכלה להסיר את עיניה ממנו.תמיד טוב לחלום,חשבה לעצמה.
"היי." היא סיננה לעברו ברגע שחלף קרוב אליה.ברגע שראה אותה השמיע צעקה כאילו נבהל,הוא נראה מופתע למצוא אותה כאן.
"היי,פריקרס," הוא קרא לה בשם משפחתה, "מה לעזאזל את עושה כאן?"
"אני יכולה לשאול את אותו הדבר עליך." היא ענתה,משועשעת.
"תגידי לי קודם," הוא אמר כמתגרה בה, "ואז אני אגיד לך."
"סתם,הלכתי לטייל." היא ענתה לו.
"נחמד," הוא ענה, "ואני פשוט…טוב,לא יכולתי להישאר בבית יותר.כל-כך חם ואין לי מה לעשות…"
"ומה לגבי הרשת?" היא שאלה אותו בגיחוך, "נמאס לך לדבר עם החברים שלך?"
"כן,אין להם שום דבר חדש להגיד," הוא אמר,מפתיע אותה, "בכל מקרה,התחמקתי מהבית,כי אמא שלי,את יודעת,נורא חשדנית ומעדיפה שנהיה בבית,היא מאוד דאגנית,אז,סתם טיילתי לי בפארק ואחר-כך ראיתי אותך,את יודעת."
"כן." היא גיחכה.
"אז,איזה ספר את קוראת עכשיו?" הוא שאל אותה לפתע.
"אתה בכלל יודע מה משמעות המילה ספר?" היא שאלה אותו בלעג.
"כן," הוא ענה בגיחוך, "אני,טוב,אני קיבלתי שלושים במבחן בשפה.בשפת האם שלי,את מבינה,שלושים.החלטתי שאני חייב להשתפר."
"אתה או ההורים שלך?" היא שואלת אותו,החלטית.
"גם וגם,למען האמת," הוא ענה לה, "אני רוצה לקבל ציונים טובים.לצאת אל העולם,לחקור."
וואו,חשבה לעצמה,זה לא מה שציפתה ממנו. "בכל מקרה,איזה ספר את קוראת עכשיו?" הוא שאל אותה בשנית.
"התפסן בשדה השיפון." היא ענתה לו.
"התפסן בשדה המה?" הוא שאל אותה,לא מבין.
"התפסן בשדה השיפון," היא ענתה לו בחוסר סבלנות, "ספר כל-כך יפה.הוא לימד אותי כמה דברים על החיים."
"את יודעת," הוא אמר לה לפתע, "את אמיצה.אני לא מכיר מישהי כמוך.שקוראת ולא מחוברת לרשת.כלומר,כל הבנות נחמדות,אבל הן לא רציניות.אי אפשר לדבר איתן על דברים כאלה.הן בוודאי היו אומרות לי לא נורא,או תשמח שקיבלת שלושים,אני קיבלתי עשרים וחמש ודברים מעיין אלו."
"תודה,אני מניחה," היא ענתה לו,מסמיקה ממחמאתו, "אבל,גם אני הייתי אומרת לך,לפחות קיבלת שלושים ולא ציון נמוך יותר.בכל מקרה,לא עזרתי לך בכלום ואני גם לא מוכנה להתחייב."
"בבקשה," הוא התחנן לפניה, "אני צריך עזרה.את יודעת לכתוב בצורה מדהימה,ראיתי את הציונים שאת מקבלת.בבקשה.אני יכול לסמוך רק עלייך."
"בכל מקרה," היא ענתה לו בלעג, "בגיל שבע עשרה אהיה חייבת להתחבר לרשת.אז,אתה וכולם תוכלו לשמוח על כך שנעשיתי נורמלית."
"אני…" הוא מלמל, "אני חושב שאת נורמלית.כלומר,את היחידה באמת שלא נכנעת לתכתיבים.כולם חושבים שאת מוזרה,אבל אף פעם לא חשבתי ככה,באמת."
"תודה על המחמאה," היא עונה לו בסרקזם, "מה אתה רוצה להשיג מכל המחמאות האלו?"
"למען האמת," הוא מהסס, "אני רוצה…אני חושב שאת מיוחדת ונחמדה.מה דעתך שנתחבר,שנהיה ידידים,או חברים?"
"אתה שואל אותי ברצינות?" היא היססה.היא אהבה את מראהו החטוב והחסון.היא אהבה את עיניו החומות,שנראו רציניות.את מבטו הכנה והנוגה.כן,לעזאזל,היא חשבה לעצמה,דמיינתי את הרגע הזה במשך כל-כך הרבה זמן ועכשיו הוא מתגשם.לא בדרך שבה היא ציפתה,אבל בכל זאת.
"ומה עם ליליאן,החברה שלך?" היא שאלה אותו.
"היא משעממת,לא נחמד לי איתה," הוא ענה,מסביר, "אני רוצה להיות איתך,איתך." הוא הדגיש את המילים הללו.
"למען האמת…" היא מלמלה, "כן,אהבתי אותך גם לפני כן.אני רוצה שנתחבר,שנהיה יחד.אני אעזור לך.אני כל-כך שמחה שהרגע הזה קורה סוף כל-סוף."
"גם אני." הוא אמר בהזדהות וניגש אליה,היא יכלה להריח את הריח הטוב שהפיץ והתענגה על כל שנייה.הוא רכן אל שפתיה כמנסה לנשקם ולפתע,ללא כל סיבה החל לצחוק ולסמן אל השיחים.מבין השיחים יצאו כמה ילדים מצויידים במצלמות,הוא סימן להם ביידו והם התקרבו,מגחכים.
נדרשו לה כמה שניות להבין את שקרה.הוא רימה,הוא שיקר לה.הוא הערים עליה.זו הייתה תרמית. המצלמות המשיכו לצלם אותה,בהבעה המתוחה והעצובה שלה ואותו,המגחך והצוחק עליה.והיא באמת האמינה שהוא שונה,שהוא רוצה ללמוד,שהוא אוהב אותה.חתיכת שקרן עלוב ומכוער,חשבה לעצמה.כל מה שהרגישה בליבה מתנפץ לרסיסים.
"זה עולה לרשת,עוד היום." אמר אחד הבנים וגיחך.כולם הסתכלו עליה וצחקו.היא חשבה לעצמה שהם בוודאי עלובי נפש גדולים אם הם היו מוכנים לצאת מביתם בכדי להשפיל אותה,ככה.
"לא,בבקשה." היא התחננה,דמעות עולות בעיניה.
"ההתחננויות שלך לא יעזרו לך,מותק," סיננה אחת הבנות והיא זיהתה אותה כליליאן,חברתו של וילי, "באמת חשבת שהוא רוצה אותך?כל-כך פתטית."
"אבל,לא עשיתי לכם כלום…" היא אמרה בדמעות, "בבקשה.אני לא באמת אוהבת אותו."
"ממש,ראו עלייך,כל ההצגה הקטנה והטיפשית שלך," היא אמרה בגיחוך וכולם צחקו איתה, "את חושבת שלא שמתי לב שאת מסתכלת עליו,אני מומחית בדברים האלה,מותק.תקלטי את זה כבר, חתיכת מטומטת שכמוך,כולם שונאים אותך.חתיכת מסריחה."
היא השתנקה.
"מה קרה?" היא שאלה בלעג, "ההורים שלך עובדים עד מאוחר,איזו הפקרות.עכשיו אפשר להבין למה יצאה להם בת כזו,שמסתכלת על כל אחד.מופקרת שכמוך," היא צרחה עליה, "אם אראה אותך עוד פעם לוטשת מבטים בחבר שלי,אני אדאג שתשלמי מחיר כבד,ברור?" ולשאר אמרה, "בואו נלך.אני לא רוצה לבזבז פה את הזמן שלי.ומייקל,תעלה את זה כשתגיע לבית,בסדר?"
והם הלכו,צוחקים ומגחכים עליה.חושבים על כמות הצפיות שהם עומדים לקבל על הסרטון הזה.והיא נשארה שם,מתנדנדת על הנדנדה ובוכה.