שדה קרב – פרק 5

אני יוצא מן הכיתה אחרי שהמורה תפס אותי ולא הפסיק לדבר על כל המחזות היפיפיות של שייקספיר אך אני מצדי רק הנדתי בראשי. אני לא כזה מעריץ את שייקספיר ויש מצב שהייתי שונא את המחזה 'המלט' אילולא אמי.
השיעורים הבאים עברו כהרף עין; המורה מלמל לעצמו מלמולים תוך כדי שהוא ממלא את הלוח, תלמידים לא הפסיקו לדבר מאחורי וניסיתי לרסן את עצמי וכמובן כל תשומת הלב התמקדה בנערה שחורדינית שלא הפסיקה להציק למורה והתענגה על תשומת הלב לה היא כמהה.
אני יוצא משטח בית הספר. הברדס על ראשי נשמט מטה ואני מסדר אותו שוב על ראשי כשטיפות גשם נופלות על שערי ונדמה כאילו שוקלות טון. בחוץ ריח של דשא רטוב נישא באוויר. ריח שלא הרבתי להריחו בפלורידה החמה. אני מחייך כשאני נזכר בעיר החמימה הזאת שהשמש נראית שם כאין סופית. שוב הרגשה חמימה מציפה אותי, זיכרונות עמומים מהחוף שהיה על יד ביתנו עולים במוחי, כיצד הסרתי מעלי את החולצה ונתתי לעורי לגמוע מהשמש בכמויות נדיבות.
הרחוב הריק כולו שטוף גשם. בצדי הכביש ישנם שלוליות עכורות הנרמסות באכזריות על ידי המכוניות העוברות והשבות.
קול פסיעות איטיות נשמעות אחרי ואני ממשיך בקצב איטי. ההליכות הולכות וגוברות ואני לא מסוגל שלא להביט אחורנית. גבר בעל שיער קצוץ וחליפה שחורה שגורמת לצעדיו להראות מיומנים, אך בעת ובעונה אחת כל כך מגושמים ולא טבעיים, רץ אחרי.
בדיוק כשאני מתכוון להתעלם לפתע אני רואה עוד אדם, זהה בחליפתו לראשון, מגיח מהצד ורץ לצדו של הראשון ושניהם רצים אחרי.
אני מסתובב מהר ומתחיל לרוץ. שלוליות נמחצות תחת נעלי וניתזות לכל עבר. הגשם מתחיל לרדת במהירות, כאילו מתאים את מצבו לשלי.
לא חשבתי שיעקבו אחרי עד לניו ג'רזי. כשעזבתי את פלורידה המאיימת שלא נראית לי בטוחה, חשבתי שגמרתי והתחלתי חיים חדשים, טוב זה לפחות מה שאמרו לי בכלא כשהשתחררתי; הם אמרו שאני יכול לפתוח דף חדש ונקי, הייתי אידיוט אם באמת האמנתי שאצליח. הרי העבר שלי תמיד ירדוף אותי ולא משנה היכן אהיה.
"טיילר עצור!" לפתע קול נשמע אחרי, כנראה מאחד הגברים כי הקול נשמע עצור וחנוק כאילו מתאמץ יותר מידי. אני לא עוצר. אני נכנס לסמטה מסריחה מריח אשפה ושמן ואז קופץ על החומה המפרידה בין הרחוב הזה לבא אחריו כשצלעותיי מתנגשות בחוזקה בחומה ואנקה עמומה נפלטת מפי.
ליבי הולם בחוזקה ודמי מתפרע באוזניי. כשאני מגיע לצד השני אני נעצר. עוד שלושה גברים עומדים מולי. כולם עם חליפה שחורה ומחויטת, לא לטעמי.
"טיילר," לוחש אחד הגברים ומתקרב אלי. אני נרתע אחורה. חזי עולה ויורד במהירות והאדרנלין לא חדל לזרום בדמי בלהט משכר חושים. כל כך התגעגעתי לזה; לתחושה של האדרנלין בדם, ללב ההולם בפראות ולזיעה שזולגת במורד גבי ומכסה את מצחי. התשוקה לעוד ממלא את גופי; התשוקה לאקשן, התשוקה לדם.
"מה אתם רוצים?" אני לוחש ומלקק את השפה העליונה שלי, טעם מלוח של זיעה ממלא את פי.
"לדבר," עונה גבר חסון עם קרחת נוצצת מטיפות הגשם הזולגות במורד מצחו. אני מגחך. שלוש שנים אני רודף אחריהם, מאיים עליהם, רוצח אחד אחד מאנשיהם ועכשיו הם רוצים לדבר?
"לא היום," קולי יוצא בלחישה מרירה. אך לפני שאני מספיק לזוז, הם מכוונים לעברי אקדחים כסופים נוצצים.
"גייב כבר לא בא להרוג בעצמו? הוא שולח את השליחים הזקנים שלו?" אני שואל בגיחוך המקניט אותם אך הם לא זעים ממקומם ולו נים אחד.
"אנחנו לא מכירים שום גייב," ממלמל אחד הגברים ששערו שחור ונופל על פניו.
"אז מי אתם למען ה'?"
"משפחת ג'ונס, מכיר?"
אני מניד בראשי. "אם תוריד את האקדח אולי אכיר."
"עזוב שטויות, ילדון. יש כאן מישהו שרוצה לדבר איתך."
השלושה זזים הצידה כשגבר בחליפה שחורה ועניבה שחורה תואמת נעמד מולי, ללא אקדח או נשק כלשהו.
"אני רוצה לתת לך עבודה, טיילר סבסטיאן קוניס," אומר הגבר בקולו הקריר והמרוחק. "נעים להכיר אני ג'ויס ג'ונס."