לא כל הנוצץ זהב – פרק 4

הידיים שלי כאבו וסימנים אדומים הופיעו בהם בעקבות הקרצוף והשטיפה המרובה, אנג'לינה המסכנה קרצפה את צלחת עוגת יום ההולדת המפוארת האחרונה, ניגבה אותה והניחה אותה בראש הערמה שנוצרה.
"אני מצטערת." מלמלתי והבטתי במטבח הענקי. השעה הייתה קרובה מאוד לאחת-עשרה בלילה. שעת כיבוי האורות מתקרבת עם כל שנייה, את זמן הכנת שיעורי הבית והבילוי עם כולם כבר הפסדנו. יותר נכון, אנג'לינה הפסידה, לי לא היו פה הרבה חברים.
רק אנג'לינה ואנדרו.
אנג'לינה הייתה נערה גבוהה, בערך מטר ושישים, ואנדרו היה גם כן, גבוה וחסון. שני החברים היחידים שלי היו מקובלים מספיק כדי להשתלב עם כולם, ומשום מה הם מצאו עניין בי, ליליאנה ג'ונסון, נערה קופצנית, עם הפרעות קשב והיפראקטיביות, זאת שתמיד מסתבכות בקטטות, שלועגת לאחרים, שלא מפסיקה לצחוק אפילו מהבדיחות הכי גרועות שיש. והגרוע מכל: הגנבת.
לא הייתי גאה בזה אבל זאת הייתה האמת. הייתי גנבת מלוכלכת ושקרנית מצוינת. פעם, כשעוד הייתי בבית לפני שנשלחתי לפנימייה, הייתי מסוגלת לפרוץ לחדרים בבית שאמא שלי נעלה אותם בפניי, אבל עם השנים, שיפרתי את המקומות שאליהם אני פורצת.
רק בשבוע שעבר כמעט נתפסתי כשפרצתי אל חנות התכשיטים המקומית וגנבתי ענק יהלומים בשווי שלא ניתן לתאר במילים.
הפסיכולוגית שלי טענה שזה בגלל שאני צריכה תשומת לב של מישהו מבוגר שאוהב אותי. טוב, זה מה שהזקנה חושבת. אני יודעת את האמת: זה בדם שלי, זה טבוע בי כמו איזו חותמת.
לא יכול להיות שאני עושה את זה רק כדי לזכות בתשומת הלב של אמא שלי, אני גאה די בשביל לעשות דברים במטרה לזכות בתשומת לב של מישהו. וחוץ מזה, אם זה לא היה בדם שלי, כנראה הייתי נתפסת כבר בפעם הראשונה שפרצתי לחדר העבודה של אמא שלי.
אבל לא, לא נתפסתי מעולם. אפילו לא פעם אחת. ובתור נערה בת ארבע-עשרה בקרוב, הספקתי לגנוב לא מעט. אז זה הישג לא קטן.
"זה לא נורא כל כך.." אנג'לינה משכה אותי שוב מההרהורים שלי.
בהיתי בערמת הצלחות ששטפנו. הרגשת האשמה כרסמה בי, זאת הייתה התחושה היחידה שלא סבלתי: אשמה. הידיעה שמשהו רע קרה לאחרים בגללי. וזה לא סתם למישהו אחר, זאת החברה הכי טובה שלי. החברה היחידה שלי כמעט.
אנג'ל, זה היה הכינוי שלה, כמו שהכינוי שלי היה לילי, פתחה את דלתות המטבח והציצה החוצה, לעבר מסדרון המרתף המאובק והמגעיל.
"בואי נצא מפה." היא מלמלה וחצתה את המסדרון לעבר המדרגות המובילות לקומת הכניסה.
הפנימייה שלנו הייתה מורכבת מכמה קומות, ובכל קומה אגפים מסוימים.
בקומה התחתונה היה המרתף, שם היו המטבח, מגורי אנשי הצוות העלובים, כמו הטבחים והמנקים, וחדר הריתוק.
בקומת הכניסה היו חדרי הלימוד, אולם האספות, וחדר האוכל.
קומה ראשונה הייתה קומת מגרי צוות המורים, המנהל וכדו'.
הקומה השנייה הייתה קומת מגורי הבנות והקומה השלישית הייתה מגורי הבנים. כמובן שכל מגורים של הבנים והבנות התחלקו לאגפים, מחולקים לפי קבוצות גיל.
נאנחתי ועליתי בעקבות אנג'ל, שכבר הגיעה לקומת הכניסה. כיבוי האורות יגיע בשעה אחת-עשרה וחצי בדיוק. חצי שעה להגיע לחדר שלי ועוד לרוץ למקלחת. ואם לא אתקלח ואופיע למסדר הבוקר כשאני מגעילה ומטונפת, רוב הסיכויים שאגמור את היום החדר הריתוק וכמה עונשים נוספים. שעות על גבי שעות של כתיבת מאמרים, קריעת מכתבים ישנים או מחיקת לוחות בחדרי הלימוד.
שלא תחשבו שזה נשמע מזעזע במיוחד, כל מי שמכניס לפה את הילד או הילדה שלו יודע למה הוא מכניס אותו. הכללים פה נוקשים, המורים קשוחים, אין פשרות.
פנימייה קיימברידג' מחנכת את הדורות לשלמות, ולא לפחות מזה.
נחרתי בבוז כשחשבתי על הסיסמא המטופשת הזו. שלמות? לא ממש.
אנג'לינה כבר לא הייתה בחדר כשהגעתי אליו, הנחתי שהיא רצה למקלחת. התיישבתי על אדן החלון וסרקתי במבטי את החדר הקטן.
מיטת קומתיים, כמובן שאני ישנה למעלה, החלון שדרכו אפשר לראות את הגן האחורי של הפנימייה, שולחן קטן מעץ, הרצפה הייתה עשויה מרצפות לבנות, שתאמו את צבע הקירות הלבנים.
הבטתי לעבר השעון שעמד על השולחן, אחת-עשרה ועשרים. אני כבר לא אספיק. המקלחות היו בסוף הקומה, ועד שאגיע ועד שאחזור לחדר, האורות יכבו והאחראיים על השקט שאחרי כיבוי האורות כבר יתפסו אותי.
הדלת נפתחה חמש דקות לאחר מכן, אנג'לינה נכנסה, שערה עדיין נתון במגבת, היא הציצה בי ואז החליפה את בגדיה בכותונת שלה ונכנסה למיטה.
"לא התקלחת.." היא העירה בשקט.
"לא הספקתי."
"מיס הופקין תהרוג אותך." היא לחשה ועצמה את עיניה.
משכתי בכתפיי.
"יהיה כיף מחר." אמרתי בקול ציני ואז הוספתי: "ממש כמו מסיבת יום ההולדת של צ'יינה השחצנית הזאת היום."
אנג'לינה לא פקחה את עיניה, נשימותיה הפכו קבועות ורדודות ואני ידעתי שבעוד רגע היא תירדם. אבל לא, הערב עוד היה צעיר, לא התכוונתי לשכב בחדר ולתת למחשבות שלי על אבא ואמא שלי לתקוף אותי. ועוד לא הייתי עייפה מספיק בשביל להירדם.
פתחתי את מנעול החלון ודחפתי אותו הצידה. אנג'לינה מלמלה מתוך שינה כששמעה את הרעש: "אל תעשי דברים מטופשים, בסדר לילי?"
"בטח אנג'ל." מלמלתי, אבל בראשי כבר הרצתי את החנויות הקטנות שברחבי העיר. חנות הממתקים של בנג'מין הזקן, זה יעד מתאים. ממתקים, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו.
החלקתי מהחלון ואוויר הקיץ החמים נשב על פניי, פלטתי צחוק קצר ואז קפצתי בקלילות לעבר ענף עץ התפוחים שגדל בסמוך מאוד לחלון החדר שלי. אהבתי לשבת על הענף הרבה פעמים, אנג'לינה חשבה שזה מסוכן. אבל בלי סכנות בחיים, איפה הכיף?
גלשתי מהעץ הגבוה ומיהרתי לעבר גדר הפנימייה.
תוך רגע כבר הייתי בחוץ, אחרי טיפוס על הגדר וקפיצה קלילה בצד השני.
הבטתי לעבר הבניין הקודר באור הירח הבהיר וגיחכתי.
"האבטחה פה מזעזעת.." חיקיתי את קולה של מיס הופקין. "והנערה הזאת.. ליליאנה ג'ונסון..! מישהו צריך להעמיד אותה במקומה. גנבת מלוכלכת, שקרנית למופת.."
קולי הפך שקט כל כך שבקושי שמעתי את עצמי.
המשכתי להביט במבנה לעוד רגע אחד לפני שהסתובבתי, ובאפלת הלילה התקרבתי אל חנות הממתקים הקטנה של העיר. בנג'מין המסכן, הוא בוודאי יהיה עצוב כשיגלה שאספקה של שוקולדים ועוד כמה חטיפים נעלמו מהמלאי. אבל הוא לא ידע מי עשה את זה. ואף אחד לא יוכל להפנות אליי את האצבע המאשימה. אני הרי הייתי בפנימייה, הרי ישנתי.
חייכתי מתחת לכובע הבייסבול שלבשתי לפני שיצאתי מהחדר, כדי להסוות את פניי. אף אחד לא ידע שזאת אני.
אף לא אחד.