מספר הסיפורים הזקן

"זה היה יום נפלא,
השמש שטה לה בנינוחות בשמי
התכלת, הם היו מלאים כול כך בכול גווני התכלת,
שהם נראו כמו עבודה של אומן"סיפר הזקן,
לזקן היו עיניים ירוקות כים ושיער לבן כשלג,
השנים לא גרעו את הניצוץ מעיניי הזקן,
והוא המשיך בסיפורו."זה היה יום כול כך יפה
איש לא יכול היה לחשוב שמשהו ישתבש
בו וברור שלא בדרך שבה הכול השתבש"
אמר הזקן ונעצר לשניה, אך לא מכוון ששכח את ההמשך,
אלה מכוון שרצה למתוח אותנו, התחננו לו שימשיך אך הוא חיכה
לרגע בו נשוב למקומנו ונהיה בשקט כאשר זה קרה
חייך, אך לא את חיוכו הרגיל, לא, זה היה חיוך עצוב
"עוד לפני שעת צהריים הם הבינו שמשהו לא בסדר,
אך לא הבינו מה לא בסדר, השמיים היו בעלי יותר צבע מתמיד,
השמש זרחה בשמיים והיה להם די יבול ואוכל עד לשנה הבאה ואף יותר,
אך היתה מתיחות כולשהי באויר, עצב כלשוה, תחושה רעה כלשהי."
הזקן נעצר שוב, ועיניו בהו באופק "היום ההוא, היה אחד מהיפים ביותר
שנראו במקום ההוא כבר שנים. אך אז בצהריים כאשר השמש היתה במלוא
עוזה זה קרה" אמר הזקן והעביר את מבטו עלינו כאילו לא בטוח
שזה נכון לספר לנו זאת "איש דקר את אחיו, חיילי המיליציאה
תקפו, איש מתושבי המקום לא שרד" אמר להם
"יודעים למה זה קרה? מכוון שהם רצו חיים חופשים,
אל לנו לשמוח על השמיים היפים מידי, ועל השמש הנעימה, ילדים.
תמיד זכרו דברים יפים מידי יהיו הדברים האחרונים שתראו"
אמר הזקן ועיניו בהו במרחק כאילו שכך יוכל לגרש את סיפורו
"איך אתה מכיר את הסיפור?" שאל אחד הילדים
"מכוון שהוא חלק מההיסטוריה שלי" ענה הזקן
"הייתי היחיד שהצליח לברוח מהמוות ההוא" אמר
וקולו היה רווי עצב "ומשם חיי רק הסתבכו "
אמר "אך סיפורי הגבורה שלי הם לזמן אחר"
אמר וחזר להיות הזקן המוכר לנו בעל העיניים החדות והמחייכות
ובעל הקול העליז