שדה קרב – פרק 4

אני יורד מן האוטובוס הצהוב הרועם בחוזקה כשהוא ממשיך במעלה הגבעה במאמץ אדיר והאגזוז שלו מתיז עשן מעורפל ועכור שמתערבל עם האוויר הנקי ונעלם.
כשאני מביט על בית הספר הגדול ההומה ילדים אני נאנח, אף פעם לא סבלתי בתי ספר, במיוחד כאלו עם הרבה תלמידים.
לפתע נשמעים שירים חזקים והבסים מגיעים עד לאוזניי. כל התלמידים מסתובבים כדי לראות מהיכן מגיע הרעש. מכונית שחורה בעלת גג נפתח חונה בקדמת המגרש, בדיוק מול בית הספר בחניית הנכים. לפתע שוב מין דחק כזה עולה בי, דחק שאומר לי ללכת אל אותם נערים ונערות ולבקש מהם למצוא חנייה אחרת, חנייה רגילה, אך ראשי זועק ומדליק את הנורות האדומות המרצדות במוחי וצועקות שעברתי כמעט את הגבול.
אני מניד בראשי ונכנס לתוך בית הספר.
רעש נעלי עקבים מהדהד במסדרון של המזכירות. נער עם רגל מדממת ודשא מעוך על מכנס הספורט שלו יושב מחוץ לדלת של האחות.
אני מעיף בו מבט מהיר והוא מרים גבה. ללא ספק אני אשנא כאן את כולם.
אני נעמד מול דלפק המזכירות כשאישה בעלת שיער אסוף בקפידה בצבע בלונדיני בעלי שורשים שחורים יושבת שם ומקלידה במהירות במחשבה.
"סליחה?" אני שואל כמעט בלחש והיא מרימה את מבטה ומסתכלת עלי מעל המשקפיים במרובעות שלה שנחות על קצה אפה.
"מה שמך?" שואלת בקול שקט וחדגוני, כאילו היא מין רובוט ללא רגשות.
"טיילר קוניס," אני עונה ושוב מעיף מבט קצר אל הנער המדמם שעד עכשיו נעץ בי מבט חטטני, אך זה הסיט במהרה כשראה שאני מרים גבה לעברו.
"טיילר סבסטיאן קוניס, אני משערת," היא מהרהרת ולא חדלה מלהקליד במהירות על המקלדת השחורה שאותיותיה כמעט ונמחקו. אני מהנהן ומביט בנערה הנמוכה שנעמדת על ידי ומניחה בפיזור נפש את מרפקיה על הדלפק.
אני תוהה אם המזכירה יודעת עלי, אם היא יודעת על עברי הפלילי, על משפחתי שהלכה ונהרגה מבלי שבכלל שמתי לב. לפתע אני מרגיש כל כך חשוף בפניה כאילו היא חברת ילדות שלי שיודעת הכול אודותיי.
"אמיל אני צריכה את המערכת שלי," מתפרצת הנערה ללא בושה לתוך עבודתה של המזכירה העסוקה בהקלדה מעצבנת ורועשת.
"תמתיני," ממלמלת תוך כדי שהיא מעלעלת בערמת דפים. "טיילר סבסטיאן זאת המערכת שלך-" היא מגישה לי דף עם טבלה מסודרת "- וכאן תסמן את שיעורי הבחירה שהנך רוצה להיות נוכח בהם ותגיש לי בחזרה בבקשה."
אני לוקח עט ומביט בה, היא מביטה בי כשהבעת שאלה על פניה. "זה רק טיילר."
היא מהנהנת ואני מתחיל לסמן את השיעורים שאני מוכרח להיות בהם. פרץ של התרגשות גועשת בי, אולי מהעובדה שסופסוף אזרתי אומץ להירשם למגמת לספרות או מהעובדה שאני כבר להוט להתחיל ללמוד. לא טרחתי ללכת לבית הספר אחרי שאבי נפטר, כשלקחו אותי לכלא חשבתי שהעתיד שלי כבר אבוד ושאני אבלה אותו בעוד כמה שנים טובות בכלא בבילוי עם הבחורים המגודלים שישנו בתא מולי.
"ועכשיו המערכת שלי," מתלוננת הנערה והמזכירה, כנראה אמיל, מגישה לה דף דומה לשלי. הנערה שנראית שבעת רצון, מתרחקת בדילוגים.
"בבקשה," אני אומר ומגיש לאמיל את הדף בו סימנתי את שיעורי הבחירה.
"לא הרבה בחרו השנה להירשם לספרות," היא ממלמלת כשהיא מרפרפת עם מבטה על הדף ולראשונה אני רואה את חיוכה ההססני והביישן. אחרי כמה דקות שאני ממתין היא מדפיסה לי מחדש את המערכת כשאני משובץ ברוב השיעורים שבחרתי ואני מתרחק משם כשאני נאנח למראה השעות של הכימיה בהם אני משתתף.
אני עובר במסדרונות הארוכים שנראים כאילו לא יגמרו לעולם במהירות ולא מביט לצדדים. מבלי כמעט להרים את הראש אני משתחל לתוך כיתת הספרות אליה נרשמתי ומתיישב מקדימה בזמן שאני מנסה להיעלם בתוך הכיסא כשאני צונח מטה.
התלמידים מתחילים למלא את חלל הכיתה ולאחר כמה דקות בודדות שעברו ונדמו כשעה, נכנס מורה.
פלומת שערו סבוכה כמו גוש פלונטר לבן ועיניו תכלת כמעט לבן.
"שלום לכולם," אומר בפיזור נפש וכולם משיבים במלמולים לא מובנים וזה נשמע כמו מקהלה זיפנית. המורה נשען על השולחן וזה חורק בחריקה חדה וקצרה. המורה כולו מחוייך.
"מה נלמד היום?" שואל אחד התלמידים חסר הסבלנות. האמת שגם אני כבר משתוקק ללמוד.
"היום נחדור למחזותיו המופלאים של שייקספיר," אומר המורה בקולו המתלהב ונראה ממש אוהד את שייקספיר. "המלט, נסיך דנמרק, הטרגדיה השייקספירית שבה חטא גורר חטא עד לאבדון, מישהו מכיר ציטוטים מוכרים?"
המחזה הזה זורק אותי באכזריות כמה שנים אחורה, אל ילדותי השמחה שנראתה לי פעם כאושר אינסופי. לבי הולם בחוזקה כשאני נזכר כיצד משכתי בשרוולה הגס של אמי בהתרגשות כאשר עמדנו להיכנס לתוך האולם בו הוצג המחזה העצוב והמורט עצבים. אני נזכר כיצד אצבעותיי הקטנות התהדקו סביב השרוול והצליחו לחוש בתפרים העבים והגסים ובריח הטוב והמוכר של אימא, המסמן לי אהבה אינסופית.
"יש משהו מסריח בארץ דנמרק," מצייץ קול מבין התלמידים ואני נמשך מן הזיכרונות הקבורים והשמורים אצלי חתומים. כשאני מביט לצד אני רואה למי הקול שייך; ילד בעל בלורית ג'ינג'ית והרבה נמשים זרועים על פניו החיוורות.
"נכון," המורה אומר בחיוך. "אולי… קאסי תגיד לנו?"
מבטו של המורה ננעץ בנקודה מאחורי ואני נושם לרווחה. המלט הייתה אחת המחזות האהובות על אמי, היא לקחה אותי כל שנה לאותה ההצגה וכשחלתה קנתה לי את הספר ולא הוספנו ללכת עוד. אחרי מותה שיננתי בעל פה את כל השורות והציטוטים וזה אפילו נהפך להיות המחזה האהוב גם עלי.
"אמ… להיות או לא להיות?" קול הססני נשמע מאחורי, קול לא בטוח בעצמו. אני מחייך כשאני נזכר כיצד כל שנה הלכתי אל קברה של אמי וקראתי לה את המחזה, לא עזבתי עד שלא גמרתי ואף לפעמים דקלמתי לה אותו בעל פה, זה הפך להיות מנהג יותר מאשר מחויבות שחשתי כלפיה.
"את זוכרת את הציטוט המלא?" שואל מורה בתקווה. הרהוריה מרחפים באוויר ובצורה חלקה חודרים לאוזניי.
לפני שאני מספיק לעצור בעדי כל הדקלום יוצא בלחישה עגמומית ומרירה מפי, "להיות או לא להיות, זאת השאלה. האם אצילי יותר לסבול מדַעת קליעי גורל עריץ וחיציו או חוצץ לצאת מול ים התלאות, וקץ לשׂים להן תוך מאבק. למוּת, לישון, רק זאת, ובשינה לומר, כי את כאב הלב נסיר ואלף פגעי טבע שהבשר נידון בהן. זה המימוּש אליו יש לייחל. למוּת, לישוֹן.
"לישון, אולי לחלום. אך כאן העוקֶץ. כי בשנת-מוות זו מה חלומות נחלום אחרי שנתנער מִצְרוֹר חיים של פֶּסֶק לקחת. זה השיקול לפיו נמשוך כך חיים." רק כשאני גומר אני מבין שדקלומי מהדהד בכל הכיתה וכולם מרותקים לדברי, אל הדקלום המכאיב והיפיפייה כאחד.
"יפיפייה," ממלמל המורה ועדין מביט בי במבטו החתום. "אתה חדש כאן, מה שמך?"
"טיילר, טיילר סבסטיאן קוניס," אני ממלמל ומתיישר בכיסאי אחרי שהתכווצתי כשאמרתי את שמי השני אשר צירפתי אלי לאחר מות אחי וזה נשאר אצלי כסמל לחיבור החזק בנינו, לחיבור שלעולם לא נקטע או יקטע.
"ובכן מהיכן אתה מכיר את המחזה כל כך טוב?"
"ראיתי אותו פעמים רבות."
"זה היה מדהים טיילר, אני יכול לתת לך עוד כמה מחזות אחרי השיעור. אם אהבת את המלט, אתה תאהב גם אותם."
"אין כמו המחזה הזה."
הוא שורק חרישית. "אתה צודק."