אישיות מפוצלת – פרק 13 חלק 2/2. אחרון.

הזיכרונות משתנים. כעת, מאורעות הרגעים האחרונים חוזרים לפקוד אותי;
רום, עיניו יציבות ושלוות. אני שועטת קדימה, ידי נזרקת לאחור, חרטה מציפה אותי. אני רוצה בכל מאודי לעצור את היד מלהמשיך אך בשלב זה, אני לא עוד האדון שלה. לא אני, אלא היא. הסכין חותכת וננעצת בבטנו של רום. דם פורץ מבין שפתיו ואני צורחת מבפנים. שום קול ממשי לא מגיע לאוזניו, הוא לא יודע ששיניתי את דעתי. כל שהוא רואה זה את פניי הצוחקות, שמחות לאיד.
היא נוהמת בפראות בקולי שלי. אחיזתה בסכין מתהדקת והיא שולפת את הלהב החוצה, רק בכדי לשוב ולהנחית אותו בחזהו, ולהתענג על הרגע.
'רום!' אני צורחת, אך איני עוד אלא לחישה בתודעה שהייתה פעם שלי. היוצרות התהפכו, והיא משתמשת בעובדה זו בכדי להרוג את אהוב לבי.

משיללות הכאב של רום נודמות, היא מניעה את גופי. היא מזיזה ובוחנת כל שריר, חוש ההתעלות שלה ניכר עם כל תזוזה. המשחק הקטן שלה בא אל סיומו, היא זכתה בכל הקופה. היא הצליחה להשתלט אל גופי ולמחוק אותי, לדחוק את קיומי אל הפינה הנידחת ביותר בראשי שלי.
'אם כך, כל הזמן הזה…' אני לוחשת בראשה. 'הכל היה סתם הצגה. את אף פעם לא חשבת עלי בתור האדון על הגוף הזה, אף פעם לא דאגת לי באמת. רימית אותי כדי לתפוס בעלות על החיים…'
קולי נשמע מעוות כשהיא משתמשת בו כדי לדבר. היא מחייכת, חיוך רחב מכל אחד שעלה אי פעם על שפתיי בעבר, "הו ריין, ריין… כל כך תמימה. כל כך קלה להסטה. ראי מה עוללת כעת…" היא צוחקת ומתמקדת בגופו המפרכס של רום בדממה, כדי שאוכל להביט בו גוסס.
"הזהרתי אותך!" היא צורחת לפתע. "אמרתי לך להפסיק לנהוג ברוך כלפי בני האדם! ואת! לא. הקשבת."
דמעותיי, בניגוד לדמעות החומצה שהיא הזילה בעבר, הן רק נגיעות של אור. הן יוצרות ברכות קטנות של זוהר במוחה, והולכות ונאכלות שוב בידי האפלה הרוחשת המאפיינת אותה.
'בבקשה…' אני לוחשת בתחינה. אני מתמקדת כעת ברום, 'הוא הולך למות, קיבלת את מבוקשך. לא אאבק בך. רק, בבקשה…'
היא מצקצקת בלשונה בקול, מנענעת את ראשה מצד לצד. "את לעולם לא תשתני. וזה לעולם מה שיהרוג אותך."
בזאת, היא נודמת. היא מצטמקת שוב לכדי משב רוח אימתני ששואב אותי מתוך הגומחה האפלה בראשי. הגוף רפוי וכבוי, ואז אני חוזרת להחיות אותו. מצליחה שוב להניע את אבריו;

ראשי נתון בידיי. אני כפופה לפנים, רוכנת מעל גוף הנאבק לשמר את הנשמה בקרביו.
אני מורידה את ידיי ומניחה אותן, אחת על חזהו ואחרת על פניו היפות של רום. הוא נאבק ופוקח את עיניו לאטו. דמעות נוטפות על לחייו והוא מביט בי ברוך… "הו, ריין…"
אני בוכה כילדה קטנה, "בבקשה אל תמות." על אף שזה בלתי נמנע. הלמות לבי קורעות את כולי מבפנים.
"ידעתי ש… זאת, לא היית… את." הוא משתעל וזרזיפים ארגמניים מכסים את שפתיו וסנטרו. "מה… עשית, ריין?"
קולי חנוק. כאב משתלח בתוכי ללא רחם ואני כועסת על שהוא עדיין דואג לי. על מה שיקרה לי אחרי שהוא ייעלם… אני! אני אשמה בכך. מגיעים לי חיים שלמים של סבל וכאב. זהו הסוף הראוי לי, יותר מכל דבר אחר בעולם.
"אני מצטערת… רום! אני מבינה, אני רואה עכשיו הכל."
אני מרגישה את הלמות לבו תחת אצבעותיי והן הולכות ונחלשות. הוא מנסה לומר עוד כמה מילים, אך קולו בוגד בו והוא נסחף הרחק ממני.
פעימה… פעימה… פעימה…
שלושת האחרונות. גופו נרגע, עיניו מאבדות כל ניצוץ וראשו רופה על כתפו.
"אני…" לא הספקתי לומר. הוא לא ישמע. הוא לא יחשוב עוד על מילותיי, הוא איננו. רום… איננו. "אוהבת אותך…"

אני מתכווצת שוב, זוהר עוטף את הגוף שאנו חולקות. אני מרגישה כאב, אך הוא כלום לעומת הסבל שמכונן בי על אבדני. העולם שקט, אין בו אף תזוזה. היא מקבלת לידיה את המושכות, יש באפשרותה כעת למחוק אותי לחלוטין אך מסיבה כלשהי היא אינה עושה זאת. אולי כי היא רוצה שאהיה בחיים בשביל להתאבל ולהרגיש את הכאב, אולי בגלל שנקשרה בי ובכל זאת חבוי בה ניצוץ קט של דאגה כלפיי, תהא אשר תהיה הסיבה,
היא הרשתה לי לעשות זאת; להיות איתו בדקותיו האחרונות.
היא עשתה זאת ועל זה אהיה אסירת תודה לה.
לנצח.