נקמתו של הרוצח פרק 5 -אז מי כן אשם?! -הסיפור ה200!!!

"ומה הוא הדבר הכל כך חשוב שבאתן עד כאן כדי לספר לי אותו?" שאלתי, הבנות התנשפו בכבדות, כנראה הן רצו את ל הדרך הארוכה מביתנו עד כאן. "דיוויד נתן לכן לצאת?" שאתי בהתפעלות, "לא." דיוויד נכנס בדלת משרדי ונראה לא פחות מותש מהן. "לא נתתי להן, הן פשוט יוצאו." הוא אמר והסתכל על ג'ייד וקלואי במבט רציני ומעט מוצחק. "אובחן, אני חושב שאם הבנות רצו עד כאן כדי להגיד לי דבר מה, אנא בנות, הגידה לי, למה רצתן עד כאן?" שאלתי, התאמצתי לשמור על שפה רהוטה וגבוהה במיוחד. "נגיד רק עם דיוויד יצא." ג'ייד מיהרה להגיד לפני שקלואי פתחה את פיה. העברתי את מבטי לבני הבחור, שיערו של דיוויד היה רטוב מעט מזיעה וענייו התרוצצו מפני לאחיותיו הקטנות במרץ. הוא הנהן מעט ויצא, קלואי סגרה את הדלת והן התיישבו מולי.
"באנו עד כאן בקשר למודעה." קלואי קפצה מיד לאחד דבריה של ג'ייד והוציאה מתוך התיק שהביאה עימה. "איזו מודעה?" שאלתי והן שמו בפני את מודעת המבוקשים של ליאו וברנדון סטוקלהם. "ומה בקשר אליה?" שאלתי, באי נוחות מסוימת שלשם כך באו בנותיי הקטנות עד כאן. "הם חפים משפע." אמרה קלואי ולהט מסוים נשמע בקולה היפה. "ומדוע את חושבת כך?" שאלתי, אינני רגיל לכך שג'ייד וקלואי מופיעות לי במשרד באמצע יום עבודה ועוד עם לראיות לכך ששני 'פושעים' למיניהם חפים מכל פשע. "בדקתי את מערכות הבנק בו נגנב הכסף ואספתי מעט מידע על הפשע, השעות בו התרחש, האופן בו הוא קרה, ואת טביעות ידיו של הגנב ובוודאות הייתה שם רק טבעית אצבעות של D-N-A אחת." היא אמרה זאת כל כך מהר, אך בכל זאת הצלחתי להבין את דבריה. "בבקשה, אתה לא מאמין לי, הנה קח. תקרא." היא אמרה ושמה לפני את הראיות שלה. עברתי על הכל במהרה, מאט טיפה בכל פעם שדבר מה משך את תשומת-ליבי. "א-א-אבל…אז מי כן אשם?!" שאלתי, הראיות שלה בהחלט הפכו את על מה שחשבנו עד כו.
"אני לא יודעת, אבל יש לי ניחוש פרוע אחד." אמרה קלואי והיסוס חלש נשמע בקולה היפה. "והוא?" זירזתי אותה, "הניחוש שלי," היא החלה, אך נעצרה ולקחה שאיפה עמוקה ואז המשיכה, "הניחוש שלי הוא כמה משוטרי בית הכלא." היא אמרה, עיני כמעט יצאו מחוריהן, "אין זאת אפשרות! אך עם כך…" כמה משוטרי קפצו ישירות על התיק של האחים סטוקהלם לפני כל חשיבה פעמיים." אמרתי מהרהר. –לא ! אין זאת אפשרות…אך עם כך.
רעש כבד של מתכת מכרכשת על רצפות אולם הכניסה ענק חתך את קו מחשבתי. "הכל בסדר?" הוצאתי את ראשי מהחלון וראיתי את דיוויד, בני הבכור, מכוון אקדח אל עבר שני שוטרים. "דיוויד! מה קורה כאן?!" שאלתי בטון חמור ביותר, "שמעתי אותם מדברים על כך שהצליחו להפליל את האחים סטוקלהם בגנבת הכסף." הוא סינן והמשיך לכוון לעברם את האקדח כאשר ידיהם מורמות באוויר כאות כניעה. "בנים, הדבר נכון?" שאלתי בקול רם ודחפתי את השניים לתוך משרדי. "אל תיגע בי!" צעקה ג'ייד, דוחפת תא אחת השוטרים שמעד עליה. "קומו בנות, צאו בבקשה החוצה." אמרתי בקור, ג'ייד נעלמה מאחורי הדלת ופרצוף זעוף על פניה. העברתי את מבטי לביתי הקטנה, קלואי, שרק שילבה את ידיה והסתכלה עלי במבט נוקב ומרתיע מעט. "אני לא יוצאת." היא פסקה זאת בכך ונשנעה על קיר המשרד. "בבקשה קלואי, אני לא רוצה לעשות זאת בכוח." אמרתי, אך היא רק חייכה חיוך ערמומי, שהעיד כבר על כך שאין הדבר יגמר בטוב, לא עבורי לפחות. "אני לא מתכוונת לצאת מכאן. עם אתה רוצה בכך, תוציא אותי בכוח. נראה אז כבר מי יקרה." היא אמר בתחמנות, שנאתי כל כך את ההרגשה שבית, ביתי הקטנה! קוראת עלי אתגר. "בבקשה קלואי, אל תגרמי לי להשתמש בכוח כאן." סיננתי, העפתי מבט חטוף בשני השוטרים המגחכים. "טוב." אמרתי, יצאתי החוצה ולאחר כחצי דקה חזרתי לחדר עם שלושה שוטרים כדי להוציא את קלואי. הם אחזו בידה של קלואי וניסו להוציאה מהחדר, אך כאשר עשו זאת, קלואי קפצה במהרה כמו פנתר מיומן על שולחני ובעטה בחזהו של אחד השוטרים בעודה קופצת לאחר וראשה מופנה לרצפה. עיני נפערו לרווחה, -ממתי קלואי יודעת לעשות זאת?! המחשבה הזאת ניקרה את ראשי במשך כל אותו זמן שקלואי גברה על שלושת השוטרים שכעט נסו על נפשם מחוץ למשרדי. "אוקיי בנים," אמרתי, קלואי נשארה להישען על הקיר הנגדי עלי, מאחורי השוטרים. "מה אתם יודעים על גנבת הכסף?" שאלתי והתיישבתי במקומי…