שדה קרב – פרק 3

אני מזדחל מתחת למיטה הרכה והנעימה שכל כך חסרה לי בכלא המצחין והמזוויע ומביט אל תוך עלטת הלילה דרך החלון המוצב ליד מיטתי. אני זוכר שהייתי ישן בחדר הזה כשבאתי לבקר את אליס ובעלה. סבסטיאן גם היה בא איתי, לא נתתי לעצמי לפספס את ההזדמנות שנהיה כולנו כמשפחה אחת.
דמעה חנוקה ובוגדנית זולגת בזווית עיניי והפעם אני לא ממהר לנגב אותה.
סבסטיאן לא היה אמור למות, הוא לא היה קשור לכל זה. אני אשם, אני גרמתי למותו והגיע לי להירקב בכלא על כך.

אני מביט אל תוך עיניו השחורות של האיש המגודל עם הקעקועים השחורים והעבים שנחרטו בחריטה גסה על זרועותיו וצווארו. גופות האנשים מוטלים סביבנו ודם, דם בכול מקום.
ידי החזקה מחזיקה בביטחון את האקדח מול פרצופו של האיש המגודל והוא כמוני, מכוון על ראשי אקדח שחור. כל גופי כואב מהמכות שספגתי.
"טיילר," לוחש סבסטיאן. ראשי מסתובב הישר אל הנער הצנום, הנער בן ה-14, אחי בדם, בעל השיער החום ברונזה כשלי ועיניים כחולות בוהקות כמו מעין מקור אור המשרה תחושת ביטחון, אך בעת ובעונה אחת מבט מייסר ומענה השורף והורג אותי מבפנים לאט לאט וביסודיות.
גופו קטן ושברירי ונראה כאילו האדם העומד מולי יכול לשברו בשנייה.
האדם המגודל הנקרא קונור, נבהל ויורה ירייה שמפלחת את המתח בצורה מחליאה וזוועתית.
אני פוקח את עיניי. אפילו לא שמתי לב שסגרתי אותך כמעין רפלקס.
נראה כאילו הזמן עומד מלכת. אני מביט אל סבסטיאן, אחי, שרוע בתוך שלולית דם. האצבע שלי לוחצת על ההדק ולפני שקונור מספיק לומר משהו הוא כבר נופל חסר חיים על הרצפה הקרה לצד אותם אנשים מתים חסרי נשמה שאני הרגתי.
אני רץ אל גופתו השברירית של סבסטיאן. קולות יללות של ניידת משטרה נשמעים במעומעם מבחוץ וצעדי השוטרים נשמעים בהד על רצפת הפרקט.
עיניו הכחולות לא יפקחו עוד לעולם, עיניו הטהורות שנראו כנקודה שמחזיקה אותי חי. אני מרגיש כיצד דמו מחלל דרך המכנס שלי לתוך עורי, דם קר וסמיך.
אני מעביר את ידי בשיער הברונזה שלו וצורח, בוכה ומחבק את גופתו המוטלת ללא כל רוח חיים ונראית כבובת סמרטוטים.
העובדה שלא אשמע יותר את צחוקו מלא החיים, פשוט מייסרת אותי.
פניו חתומות. שפתיו ישרות בקו דקיק וצר. עיניו סגורות וליבו חדל לפעום.
הצרחה שלי חותכת את דממת הלילה; צרחה דקה וחנוקה שלרגע נראה כאילו בכלל לא נפלטה מפי ורק התגלגלה כנהמה בתוך חזי. חולצתי הספוגה זיעה קרה נדבקת לגופי החם ולבי הולם בחוזקה.
ראשי מסתחרר וגל של קיא עולה בי. ידי מגששת אחר המתג אך נתקלת במשהו וזה נופל בקול עמום על השטיח העבה.
"טיילר?" נשמע קולה הדואג של אליס מכיוון הדלת. האור לפתע נדלק וזה צורב בעיניי כמו אש לוהטת. היא מתיישבת בקצה מיטתי ואני מתיישב ומנגב את מצחי.
אנבל מופיעה בפתח הדלת כשהיא משפשפת את עיניה ובידה השנייה היא מחזיקה דובי פרוותי שאוזנו נתלשה בחוסר סימטריות.
"שכחתי לקחת את הכדורים," אני ממלמל בכעס על עצמי שגרמתי להן ככה להיבהל.
אליס מהנהנת בהבנה ומוציאה שני כדורים מתוך החפיסה המונחת לצד ראשי. היא מגישה לי כוס מים, אך אני לוקח את שני הכדורים ובולע אותם מהר כשגוש מר יורד איתם ביחד.
"הכול בסדר?" היא שואלת ומלטפת את ראשי ושוב אני מרגיש כמו ילד קטן שזקוק לאמו.
אני מהנהן.
"דוד טיילר אתה יודע שאם אני אשן אתך לא יהיו לך חלומות רעים," אומרת אנבל ואני מחייך ומרים את השמיכה שלי. היא עולה בקפיצה לתוך מיטתי ואני עוטף אותה בשמיכה.
אליס מלטפת את פניה הסהרוריות של אנבל וקמה לכבות את האור. קול הצרצרים נשמע מבחוץ וריח של סבון נעים עולה באפי כשאני קובר את פני בתוך שערה של אנבל.
ידיי מקיפות את גופה הקטן ואני מרגיש כיצד חזה עולה ויורד בקצב אחיד עם נשימותיה הקצובות והחלושות.