thousands worlds (אלפי עולמות) פרק 11

למען האמת אני רואה שאין כ"כ הענות לסיפור הזה בפרט ולסיפורים אחרים שלי בכלל
אז אני חושבת שזה הפרק האחרון שאני מעלה, הן של הסיפור הזה והן של סיפורים אחרים
כי אם אין הענות חבל לי להשקיע בכתיבה ובפירסום…..
תצטרכו לשכנע אותי להמשיך לכתוב אותו ולהמשיך לפרסם אותו או סיפורים אחרים אם תרצו
בכולופן, קריאה מהנה, ואני מקווה שתאהבו :))

"אנדי, אני לא מרשה לך להישאר פה, אתה חוזר הביתה!"
"לא אשלי, אני נשאר פה איתך ועוזר לפתור את התעלומה של כל הדברים האלה, זה קשור גם אליי, מה ההורים שלי עושים בכל הנושא הזה? אשלי, אם את רוצה ואם לא, אני כבר מעורב ואני נשאר איתך ולעולם לא אעזוב אותך, את לא מבינה שאני אוהב אותך?"
התווכחנו במשך הרבה זמן. כמה שעות לאחר מכן, כשהצלחתי להירגע, ישבנו ספיר, אנדי ואני בסלון הבית של ספיר וניסינו לפתור את תעלומת המכתבים האלה, בסופו של דבר נכנעתי לכתוב וניסיתי לשכנע את אנדי לחזור, אבל הוא כאילו היה אטום לדבריי בנושא הזה ולא היה מוכן לשמוע בכלל על עזיבה
"טוב, אני מציעה שקודם כל תירגעו", זה הייתה ספיר שראתה את הוויכוח הסוער שלנו ופשוט ישבה בצד וחשבה, "אני לא חושבת שמריבות יעזרו פה עכשיו!"
היא נעצרה לרגע מדבריה כאילו שוקלת מילה במילה, "אנדי, אני כמו אשלי חושבת שאתה צריך לחזור הביתה, אני לא יודעת למה אבל יש לי תחושה שזה שאתה פה לא ממש יעזור לנו"
"אבל… ספיר, את לא מבינה שאם אני הולך אני לא אראה אותה שוב?"
"אני מבינה שזה יכול להיות קשה מבחינתך, אבל בפתק האחרון היה כתוב שאתה מוכרח לחזור ושאתה עוד תהייה איתה"
"לא ספיר, אני לא מוכן לוותר אפילו על רגע אחד איתה ושכל העולם יתהפך מול עיניי!"
"אתה ממש עקשן אה?"
בזאת חתמנו את הוויכוח.
לי נמאס להתווכח איתו, אני גם רוצה אותו פה איתי אבל אני מפחדת שהוא יפגע מכל המצב הזה, שאני בעצמי לא יודעת איפה אני עומדת, ספיר גם הייתה עקשנית ולא הייתה מוכנה לדבר עם אנדי מטוב ועד רע ולא יכולתי לנהל איתם שיחה כמו שצריך לגבי הצעד הבא שלנו.
אבל המחשבה שרצה במוחי כל הזמן ללא הפסקה הייתה 'מה עלי לעשות?'
הרגשתי אבודה בתוך כל המכתבים והדלתות ומנהרות, שלא ידעתי בכלל לאן זה מוביל ואיפה אני עומדת.
עבר עליי יום נוסף, שבסופו הלכנו לישון אבודים….
אם אתם שואלים את עצמכם אם קיבלתי תשובות לכל השאות שלי התשובה היא לא, ואפילו לא לשאלה אחת…… אני עוד מחפשת את התשובות….
"אשלי, קומי, מהר…" פקחתי את עיניי בבהלה למשמע הקול שקרא לי, הקול היה מבוהל ולקח לי כמה זמן להבין שהקול הזה שייך לספיר
"מה קרה?"
"אנדי.." הבטתי על ספיר ואז על המקום אליו היא הצביעה, המיטה של אנדי הייתה ריקה והיה נראה כאילו התחולל בה מאבק איום, הסדין היה קרוע והשמיכה הייתה זרוקה חציה על המיטה וחציה בפתח החדר, קרועה לגזרים, במסדרון ראיתי שחור על הרצפה מגרירה, ושריטות עמוקות בקיר, עד המקום שבו הייתה אמורה להיות הדלת לחדר הקסום.
כשהבנתי מה קרה החוורתי והרגשתי את ראשי מסתחרר, "אנדי.." לחשתי בקול צרוד, הגעתי עד לקיר שבו הייתה אמורה להיות הדלת והעברתי את ידי עליו, "ספיר, לקחו אותו"
לא רציתי להאמין למה שאמרתי אבל זו הייתה המציאות הקשה שאליה נפלתי ברגע אחד.
ספיר ניגשה אליי וחיבקה אותי, הרגשתי את הדמעות החמות יורדות מעיניי, "את עוד תיראי אותו", זה מה שהיא אמרה
ניסיתי להאמין למה שספיר אמרה אבל היה לי קשה מאד.
"ספיר.." לחשתי בפחד לתוך אוזנה, היא עזבה אותי והסתובבה לכיוון אליו הסתכלתי, דלת חדר האמבטיה הייתה פתוחה בחציה ובפנים ראיתי משהו שחור, ספיר התחילה לצעוד לאותו כיוון אבל תפסתי בידה ועצרתי אותה, "לא, אל תתקרבי לשם"
היא הביטה בי והחזירה את מבטה אל הדלת של חדר האמבטיה, "מישהו חייב לבדוק מה הולך שם", היא המשיכה ללכת, לאט, שוקלת כל צעד, ואז היא פתחה את הדלת במהירות, ראיתי מעין חור שחור, ספיר הושיטה את ידה אבל זה היה מוצק , ורק נגעה בפני החור בלי יכולת לעבור דרכו.
התקרבתי אליה, "מה זה?" היא מיששה את זה עוד קצת ומשכה בכתפיה.
"אני לא יודעת, זה נראה כמו איזה כתם גדול באוויר", היא הסתכלה מאחורי זה ואמרה שמהצד השני זה נראה בדיוק אותו דבר.
הושטתי את ידי למרכז הכתם, והיא נעלמה מבעד למסך השחור, חשבתי בתחילה שכמו אצל ספיר רק אגע בפני הכתם, ספיר הביטה שוב מאחור כשידי בפנים ואמרה שאין סימן לכך שהיד שלי בפנים.
"זה מעבר.." אמרתי בקול שקט, מוציאה את ידי משם, בוחנת כל נקודה בה.
"אבל איך זה שרק את יכולה לעבור?" אותה שאלה עברה במוחי באותו רגע בדיוק. "מה זה הדבר הזה?"
"טוב… אני אלך להתארגן, אקח איתי כל דבר שנראה לי נחוץ ואראה מה יש בצד השני, את תישארי כאן ותדווחי לי על כל דבר שקורה פה, אוקי?"
ספיר הנהנה, "כאילו שיש לי ברירה"
יצאנו מהמקלחת כל אחת יצאה לארגונים שלה, ספיר תכננה ללכת גם היום לביצפר להשלים את מה שהיה חסר לה לפני המבחן שהיה לנו, לי לא היה נראה שאעשה את המבחן הזה, אז נתתי לפחות לספיר להמשיך ללמוד כמו שצריך.
התלבשתי בשיא המהירות והתארגנתי, כשסידרתי לעצמי תיק קטן שמעתי את ספיר צועקת מהמטבח, "אששששליייייי, בואי מהררר", רצתי לאורך המסדרון ובמורד המדרגות, ראיתי את ספיר מחזיקה בידה דף לבן, רצתי אליה ותפסתי את הדף התחלתי לקרוא בו במהירות.
"אשלי אהובתי!
היי מתוקה! זה אני, אנדי שלך, אני יודע שבטח קמת בבוקר והרס החדר נראה לעיניך בזוועות, אני מצטער שזה קרה אבל, אל תדאגי לי אני בסדר, אני כרגע בבית שלי, ממשיך את חיי כרגיל, החלטתי לשמוע בקול המכתב ולחזור הביתה, להמשיך בחיים הרגילים, אולי זה לא זה, אולי אני ואת זה לא היה אמיתי.
בהצלחה בהמשך מתוקה".
"זה.." לא הצלחתי לדבר, הברות קטועות יצאו מגרוני בלי יכולת לסדר אותן למשפט, אחרי כמה דקות נרגעתי מעט והצלחתי להוציא משפט אחד מפי, "אני לא מאמינה שאנדי כתב את זה!"
"תצטרכי להאמין", זה אומנם היה מרושע מצד ספיר אבל היא ניסתה להיות ריאליסטית לחלוטין.
בהיתי עוד דקות מעטות במכתב ובלי להתאפק או לחשוב פעמיים קרעתי אותו לגזרים, לא הייתי מוכנה להאמין למה שנכתב שם, "ספיר, יש לי הרגשה שזה לא אנדי כתב את זה"
היא הסתכלה עליי ואמרה, "זה הכתב שלו?"
בחנתי פיסת דף שעליה היו כתובות מילה או שתיים מהנאמר במכתב והנהנתי, הרגשתי חולשה תוקפת אותי. "אבל הוא לא רצה לחזור הוא הבטיח שהוא נשאר פה איתי! חוץ מזה שהוא לא הסביר דבר על המאבק שהתחולל שם בחדר, זה אומר שיש משהו שמסתתר פה ומה לגבי החור ההוא?"
"את הולכת לבדוק את הנושא לא?"
"כן.." הרהרתי לרגע בנושא, אני לא יודעת מה זה אומר החור השחור ההוא, אבל יש לי הרגשה ששם אני אמצא את התשובות לכמה מהשאלות שלי, "אני חייבת ללכת לשם במוקדם או במאוחר"
"אבל תודיעי לי על כל מה שקורה איתך שם, שאדע אם את צריכה עזרה"
"את בין כה לא יכולה להיכנס לשם"
"אשלי, תאמיני לי שיש דברים אחרים שאני יכולה לעשות ואני לא הולכת להפקיר אותך, את החברה הכי טובה שלי"
חייכתי מאוזן לאוזן כמעט, כבר אמרתי לכם כמה פעמים שאני יודעת שלא הייתי מוצאת חברה יותר טובה ממנה ומרגע לרגע אני רק מבינה כמה צדקתי וכמה אני צודקת במחשבה הזו שלי.
"את חברה הכי טובה שרק יכולתי לייחל אליה"
"שטויות.." היא הסבה את פניי ממני אבל בשניות הבודדות שראיתי את פניה יכולתי לראות את הסומק שעלה על לחייה, היא יודעת שאני צודקת.
"טוב.. אשלי", היא אמרה אחרי דקות של שתיקה, "אני אלך לביצפר, על כל דבר שקורה תיידעי אותי, קחי את הזמן לפני שאת יוצאת לשם, לפני שאת יוצאת, כתבי לי, שאדע בדיוק מתי הלכת ולא אוכל את עצמי ממחשבות ודאגות אלייך"
הנהנתי, היא תפסה את התיק שלה, חיבקה אותי חיבוק רפה והתרחקה לכיוון הדלת, כשעמדה בפתח היא שלחה לי נשיקה באוויר, שניות אחר כך שמעתי את דלת המכונית שלה נטרקת והיא יצאה לדרכה, מותירה אותי מאחוריה לבדי.
מחשבות עלו בי מיום האתמול, הבטתי לספה בסלון וראיתי את עצמי יושבת שם לצד אנדי, העברתי את מבטי אל עבר השולחן במטבח וראיתי את כל מהלך היום האתמול מול עיניי, סרקתי את כל הבית בניסיון לגלות רמז לאירועי הלילה אך לא הצלחתי לגלות שום סימן, רק החדר שעוד היה הפוך והשריטות על הקיר במסדרון, "נצטרך לתקן את זה לפני שההורים של ספיר יחזרו".
לקחתי את תיק הגב שהכנתי לי, עם מעט דברים בתוכו, הכנסתי לבפנים את המכתבים ולתוך שקית קטנה הכנסתי את קרעי המכתב האחרון, "אולי עוד אזדקק לו.
בצעדים קטנים, מרגישה את רגלי רועדות תחתי פסעתי אל חדר האמבטיה, החור השחור נגלה לעיני במלוא הדרו, פסעתי לתוכו, משאירה מאחורי, אהבות, אכזבות, חברות, משפחה… ואת כל הדברים שהיו יקרים לליבי יותר מכל, לא ידעתי מתי אחזור.
שניות לפני שנכנסתי לגמרי נזכרתי שהבטחתי לכתוב לספיר, כתבתי לה מילה אחת, "עברתי".
ואז כבר הייתי בפנים… לפני ראיתי רק שחור, מאחורי הרגשתי מעין אבן שואבת והרגשתי שאני לא יכולה לחזור לשם, "הדרך חזרה היא כנראה במקום אחר".
אך לא פחד ולא חשש עלו בליבי, המשכתי הלאה, הלכתי והלכתי בתוך שחור, הלכתי ישר, לא רציתי להתחיל להסתבך בסיבובים ואולי בטעות לחזור על עקבותיי, אחרי כמה זמן שבו רק הלכתי והלכתי התחילה להתבהר מול עיניי מנהרה, ואט אט היא הפכה למסדרון לבן, הלכתי והלכתי…
לפתע ראיתי דלתות, כולן סגורות, לא נגעתי באף אחת מהן, עד שהגעתי אל סוף המסדרון, הדלת בקצהו הייתה פתוחה לרווחה, כמו דלתות של אולם גדול, היה שם שטיח אדום ארוך מפתח החדר.. הבטתי אל סופו וראיתי כיסא בודד… המשכתי ללכת, עד שהגעתי אל הכיסא..
"שבי", שמעתי קול מהדהד בחדר, כמו בובה על חוטים נשמעתי אל הקול והתיישבתי,
"חיכינו לך", אותו קול מהדהד ברחבי החדר, אך לאחריו הופיעו דמויות מסביבי.