הנסיכה בעלת השם המיסתורי -פרק 43

אוזניו של המלך הצטלצלו. הוא חשב בהתחלה שהוא לא שמע נכון אך כשראה שהיא לא מוסיפה דבר הבין היא רצינית.
"מתי ואיך הדבר קרה? ואיך זה שלא הגיעה ידיעה זו לאוזניי?" קולו היה מאופק אף יותר ממקודם והוריד הבולט בצווארו האדים.
הוא נעץ את עיניו במשרתת שהתכווצה בכיסאה בפחד ואימה. היא אמרה, "בגללי. זה לא הגיע לאוזנייך כי ביקשנו ידעתי שאם אתה תדע אתה תיקח את הנסיכה משם.
היא נזכרת בדברים מלכי! הנסיך ויליאם הזה… אנחנו יכולים להשתמש בו בשביל להחזיר לנסיכה את הזיכרון שלה. וגם-"
"היא נפגעה?" שאל, קוטע את דבריה של מרי בכעס. ביתו, ביתו שלו היא האדם היחיד שנשאר לו. הוא הבטיח שישמור עליה. הבטיח.
"ל.. לא בדיוק…"
"מה זאת אומרת "לא בדיוק" ?" אמר בחשדנות.
"היא… יש לה… כמו מין פלאשים כאלה… אבל הם פסקו." אמרה מהר לבסוף מחשש שהמלך יתעצבן או יאבד שליטה. "היא לא נפגעה פיזית לא. למעשה, אני הבנתי שהשיעורים שאני העברתי לה בשימוש בפגיון השתלמו מאוד. היא הגנה על עצמה בעזרתו." היא הפסיקה מעט, חשבה, ואז המשיכה
"מלכי, אתה יודע… אתה זוכר את המכתב ששלחתי לך נכון?" היא קווצה את שפתיה כממתיקת סוד. המלך לא דיבר עם איש על המכתב שהיא שלחה לו, חוץ מהשלושה.
הוא הנהן לאות אישור והיא המשיכה. "אז אני לא חושבת שאדוארד יודע משהו מכל זה; נראה שהוא באמת ובתמים מחוץ לעסק. אולי אביו לא אמר לו דבר…"
"ואולי זו הצגה." אמר המלך בקול נוקשה ולא הסתכל עליה. "אולי הוא עובד בשביל אביו." המלך לא הוסיף לדבר על זה ואמר דבר שהרעיד במקצת את מרי.
"בכל אופן, אמרת שהיא הגנה על עצמה, לא היית לצידה?" הוא לא הסתכל עליה אז הוא לא ראה את המבט שהיה על פניה.
"ובכן מלכי…"

***

"כשהגיעו לארמון התרוצצו סביבם משרתים כשבידיהם מגבות יבשות. הם לא הפסיקו לשאול לצרכיהם עד שהנסיך גירש אותם בנחמדות משם.
"את בסדר? נרטבת?" שאל הנסיך. היא הביטה בו ולרגע חשבה שראתה דאגה אמיתית, ואז הבינה שהוא רק משחק.
"אני בסדר תודה." אמרה בנימוס לעברו. הם התקדמו לעבר אולם הכינוסים- ששם נערכו הסעודות- והצטרכו לשאר. היא הצליחה לראות את משרתת המטבח מדברת אם המלך. קולה היה מעט גבוה כך שהנסיכה הצליחה לשמוע מה היא אומרת.
"… הם הלכו… לא, הם אמרו שהם פה רק כדי לראות את הנסיכה… אביה התגעגע עליה, היא חסרה לו בארמון…" היה משהו שהיה קצת לא מובן לאמבר. האם שיר משקרת למלך בשביל להגן עליה או משהו?
אה נכון, היא זכרה שהיא ראתה אותה סביבה הרבה כשהשלושה היו עם הנסיכה. היא בטח מכירה אותם.
"הגעתם, מדוע לכך לכם כל כך הרבה זמן? אבדה לכם הדרך?" אמר המלך בלגלוג. אמבר הזכירה לעצמה שבקרוב הכל יגמר. בקרוב מאוד.
"אנחנו מצטערים מאוד, נשתדל לדייק להבא…" אמר הנסיך אדוארד והשתחווה קלות לעבר אביו, שחיוך זחוח על פניו
היא התיישבה בכיסאה הקבוע, רק עכשיו הכיסא לצידה היה ריק, עדיין.

אפשר לומר שהארוחה עברה מהר, בעיקר כי היא לא הקשיבה כמעט לדבר ממה שהמלך אמר.
"…את מקשיבה?" שמעה פתאום קול קורא לה. היא התנערה מהר מהרהוריה. "סליחה, אמרת משהו?" אמרה. זה היה קצת חוצפה אבל זה לא הפריע לה.
"שאלתי עם הבנת מה המבחן הבא שלך." חזר המלך על דבריו בקוצר רוח. נראה היה שהוא קיבל הודעה רעה לפני כן, אחרת מה עוד יכול לגרום לו למצב רוח עכור?
"מצטערת, מה המבחן הבא שלי?" אמרה הנסיכה אך לא הסתכלה עליו
"המבחן הבא שלך הוא ידע עולם. הוא יעסוק בשאלות על מגוון נושאים שאת תצטרכי לדעת…" המלך חתם את השיחה והמשיך לאכול.
בין כל השקט הזה אמבר חשבה איך היא תעמוד בזה שמרי לא לצידה יותר. ומה קרה לה.
איכן היא, חשבה…