שנאה בין שתי ממלכות פרק -20-

אז הנה פרק חדש..יחסית לקח לי לגמור אותו מאד מהר..בערך…

פרק -20-
"אחת, שתיים, שלוש. אחת, שתיים, שלוש," חזרה דריינה שוב ושוב. קבוצת משרתים עמדה בחדר וניסתה לחזור על תנועותיה.
דריינה שהתייאשה אמרה, "קחו הפסקה של כמה דקות." והלכה להתיישב כסא הפסנתר.
קסנדרה שנכנסה לחדר מתנשפת, התקרבה לדריינה ושאלה, "מה קורה?"
"אין לי כח, זה מה שקורה. אני מיואשת! הם בחיים לא ילמדו את זה!" אמרה דריינה בייאוש.
קסנדרה על המשרתים, חלקם דיברו ביניהם, חלקם ישבו על הרצפה בעייפות והשאר עמדו ללא תנועה באמצע החדר.
"זה כל המשרתים?"
"לא, המשרתים האחרים זוכרים את התנועות משנה שעברה פחות או יותר, אלה המשרתים החדשים שהצטרפו בשנה האחרונה או אלה שלא זוכרים את התנועות."
קסנדרה הסתכלה על דריינה ואמרה, "תראי לי את הריקוד."
דריינה הסתכלה על קסנדרה בפליאה ואמרה, "למה?"
"נו, תראי לי," התעקשה.
דריינה נעמדה, תפסה את סבסטיאן שעמד בצד החדר, סימנה לפסנתרן ששב למקומו לנגן והם התחילו לרקוד, קסנדרה צפתה בתנועותיהם בתשומת לב. כשנגמרה המנגינה ודריינה התקרבה בחזרה לקסנדרה אמרה האחרונה, "הריקוד מאד..מקסים."
"כן, אבל תנסי ללמד אותם את זה," אמרה דריינה והצביעה על המשרתים בצד.
קסנדרה חייכה ואמרה, "אני חושבת שזו לא הבעיה במשרתים, אני חושבת שיש בעיה בריקוד עצמו."
דריינה הרימה גבה וקסנדרה מהירה להמשיך, "אני מתכוונת, אתם עושים את הריקוד הזה כל שנה וזה די נמאס, בנוסף לריקוד שלך אין חיים, הוא כמו כל הריקודים האורניים, ממש כאילו פסלים זזים, חסרי חיים."
"אז מה את מציעה לעשות?"
קסנדרה הסתכלה על המשרתים האחרים שהביטו בה בסקרנות ואמרה, "לתת קצב חיים לריקוד."
דריינה שהסתכלה על קסנדרה שנראתה לפתע נבוכה, חייכה ואמרה, "אז קדימה, קפטנית, תתחילי לרקוד."
קסנדרה הביטה בדריינה שהנהנה בראשה ופנתה אל המשרתים, "תעמדו בשורות."
כאשר כריסטופר עבר במסדרון לעבר אולם הישיבות הוא הבחין שדלת אחד החדרים פתוחה, ושמע את קסנדרה צועקת, "אחת, שתיים, שלוש. אחת, שתיים, שלוש." הוא התקרב אל החדר והבחין בקסנדרה, מראה לקבוצת משרתים כמה תנועות.
הוא הביט בה, זזה לקצב המנגינה שהתנגנה, מזיזה את גופה בכזאת גמישות, שלפתע התחשק לו לקחת אותה משם ולהצמיד את גופו אל גופה. להרגיש את חמימות גופה, להצמיד את שפתיו אל שפתיה.
כריסטופר מיהר לנער את ראשו לנוכח המחשבה ומיהר להתרחק משם. הוא צריך להפסיק על קסנדרה, להתמקד ביום הולדת העשרים ואחת שלו. הוא צעד לעבר אולם הישיבות כשהבחין בדודו ואלפונסו שצעדו במסדרון מתלחששים בשקט. כאשר הבחין דודו בכריסטופר הוא חייך ואמר בשמחה, "כריסטופר, מה שלומך, מתרגש לקראת יום הולדתך?"
כריסטופר חייך ואמר, "לא כל יום אני חוגג אני עשרים ואחת."
"אתה צודק לחלוטין." דודו פנה לאלפונוסו ואמר, "אני אדבר איתך יותר מאוחר."
אלפונסו הנהן בראשו, קד והתקדם במהירות לחדרו.
"תצעד איתי כריסטופר," בקש אולף.
"בדיוק צעדתי לכיוון חדר הישיבות אבל.."
"מעולה, בוא איתי לגן, אני אוהב את השעה הזאת ביום," אמר דודו בחיוך והם צעדו במסדרון.
במשך כמה דקות הם צעדו בשתיקה עד שהגיעו אל הגן. זה היה הגן הפרטי של המלך, מוקף בעצים ופרחים בצורות וצבעים שונים. זה היה הגן האהוב על המלך ובזמנו החופשי היה מבלה את זמנו שם.
המלך התיישב על הספסל וסימן לכריסטופר להתיישב לידו. האחרון התיישב ודוד לקח נשימה עמוקה. הוא הסתכל על אחיינו ואמר, "כריסטופר, אני יודע שאני לא אבא שלך, ושאני לעולם לא אוכל למלא את התפקיד הזה, אבל במהלך ניסיתי..ניסיתי להיות כמו אבא שלך, ואני מקווה שעשיתי עבודה טובה."
כריסטופר חייך ואמר, "עשית עבודה מדהימה."
אולף הנהן בראשו ואמר, "לשמוע אותך אומר את זה גורם לי לגאווה גדולה. כריסטופר, אני מצטער שבשבועות האחרונים לא הייתי כן איתך, אני יודעת שהייתי צריך ואני באמת מצטער. אני מבין שפחדתי, פחדתי שאולי תעשה את החלטות השגויות בנוגע לנערה האלביונית ותשכח מה המחויבויות האמיתיות שלך, המחויבויות שלך לממלכה ועכשיו אני רואה שטעיתי, אני מצטער."
כריסטופר הביט בדודו והנהן בראשו בהבנה.
"יש לי משהו שאני רוצה לתת לך, אביך נתן את זה לי לפני שנפטר וביקש לי לתת לך כאשר תגיע לגיל עשרים ואחת." אמר אולף ושלף מתוך גלימתו קלף מגולגל וקופסה עטופה בניר צבעוני. כריסטופר לקח את המתנה ואת הקלף וחייך, "תודה, דוד."
דודו חייך וקם, "אני אשאיר אותך לבד עם הקלף." והוא עזב את הגן, משאיר את כריסטופר לבדו.
כריסטופר הניח את המתנה על הספסל ומיהר לפתוח את הקלף. מעולם לא קיבל מכתב מאביו. כאשר הבחין בכתב ידו של אביו הוא הרגיש חץ של כאב בליבו. הוא לקח נשימה עמוקה והתחיל לקרוא.
"כריסטופר, בני היקר.
אני מקווה שאתה בריא ושלם כאשר אתה קורא את המכתב הזה ואם אתה קורא אותו זה אומר שאני לא בין החיים ואני מצטער בן. אני מצטער שאני לא זוכה לראות איך גדלת להיות מילד קטן לגבר.
ועכשיו, אתה בן עשרים ואחת, גיל מכובד.
כריסטופר, יש כמה דברים שאני רוצה שתדע, דבר ראשון, אימך ואני אוהבים אותך יותר מכל דבר בעולם, אתה בנינו היחיד, הגאווה שלנו וריצנו שתזכור את זה.
הדבר השני והחשוב שתדע הוא כאשר אימך ואני עזבנו את הארמון זה היה בגלל שגילינו כמה דברים חשובים על ממלכת אלביון, דבר שיכול לשנות את עתיד שתי הממלכות, בלילה שהיינו אמורים לעזוב גילנו שמישהו חשף את הסוד ורצה למנוע מאיתנו ללכת, אימך שפחדה, רצתה לוותר אבל אני לא הייתי מוכן ולכן, החלטנו לחכות עוד כמה ימים והלילה אנחנו יוצאים לשנות את עתידנו,
אתה מבין בני, הסוד שחשפנו הוא שיכול להיות שמצאנו את היורשת של ממלכת אלביון.
כולי תקווה שנמצא אותה, והכל ילך על הצד הטוב ביותר,
בתוך הקופסה מונחת שרשרת ששייכת לנסיכה, כולי תקווה שנוכל להביא לה אותו.
אם מה שהוא יקרה לנו הלילה אני רוצה שתשמור את השרשרת ותזכור שאנחנו אוהבים אותך,
יומולדת שמח בן יקר.
אוהבים,
אבא ואימא.
במשך כמה דקות ישב כריסטופר על הספסל, מביט על הקלף כשלפתע הבחין בטיפות שנפלו עליו והבין שהוא בוכה. הוא לא היה מסוגל לעצור את הדמעות. לבסוף הניח את הקלף, הרים את הקופסה והסתכל עליה, הוא קרע את העטיפה, ופתח את קופסת העץ העתיקה, בפנים נחה שרשרת עשויה מכסף בחלק העליון משובץ זרקון תכלת נוצץ ובתחתית מחובר בקריסטל שקוף.
הוא הכניס את השרשרת בחזרה לתוך הקופסה, לקח את הקלף וצעד בחזרה לחדרו.