קצת שנאת אהבה 1D – פרק 13

***נקודת המבט של צ'לסיה***

בדיוק סיימתי את המשמרת הסופר ארוכה שלי בסארבאקס, וסוף סוף הגעתי לדירה שלי. אני תמיד מקבלת את המשמרות הכי ארוכות בגלל שאני המצלרית הכי צעירה. זה מעצבן אבל אני צריכה את הכסף אז אני אף פעם לא מתלוננת. נתתי לעצמי להיכנס, וסגרתי את הדלת מאחורי ומרוב שהייתי עייפה אפילו לא נעלתי אותה, ממילא אף אחד לא יפרוץ לכאן. הייתי לבד בזמן שאדריאן הלך לאסוף את אמא שלו ואת אחיו הקטן ג'יי מהשדה תעופה, בגלל שהם חזרו לבקר אותו מאמריקה אז החלטתי להעביר את הזמן כשאני לבד בלנוח קצת. אני ואדריאן לא גרים ביחד אבל הדירה שלו קטנה אז הוא רוב הזמן נשאר פה, אז זה כאילו אנחנו גרים ביחד.

הלכתי לחדר שלי ונישכבתי על המיטה שלי מקווה להצליח להירדם מהר. ולא היה לי כל כך הרבה מזל בנוגע לזה. המחשבות שלי התחילו להריץ את מה שקרה היום, וכשאני אומרת מה קרה היום אני מתכוונת עם הארי. הבוקר הזה הייתי עדיין כעוסה עליו ועל מה שראיתי במועדון -אבל- אני לא קינאתי, הזכרתי לעצמי. זה בהחלט לא היה קינאה בגלל שכדי לקנא אני צריכה באמת לחבב אותו… וזה -ל ע ו ל ם- לא הולך לקרות. זה היה פשוט בגלל שלא היה לו את האומץ להגיד לי שאני משעממת אותו אז הוא השתמש בשירותים בתור תירוץ כדי ללכת לנשק נערה אחרת. תהיתי למה הוא בעצם בא לסטארבאקס היום. זה באמת כל כך פשוט לגרום לי להיות מעוצבנת ולאי נוחות? בגלל שאם כן, זה בהחלט עובד. אבל כשהוא נכנס היום לחדר הזה, הוא סובב את כל הסיטואציה הזאת ואני לגמרי שכחתי מהכל. הוא כמעט נישק אותי והמחשבה הזאת הטרידה אותי, בגלל שידעתי שהייתי מאוד קרובה ללתת לו לעשות את זה. אפילו שהוא היה חצי רע כמו שהוא היה בפעם הראשונה שנתקעתי בו, הוא היה עדיין מלא בעצמו ומעצבן אז מה שחשבתי עליו לא השתנה לגמרי. אבל לא יכולתי להתעלם מהעובדה שיש את צד הילדותי והמצחיק שלו שנראה שמצליח להקסים אותי, ונראה שהוא מראה את הצד הזה הרבה יותר בזמן האחרון שזה למה רציתי לתת לו לנשק אותי. אין לי את האומץ הזה לנשק אותו, אני לא מחבבת אותו! חשבתי בעקשנות. הוו על מי אני עובדת?, כן יש לי את האומץ לנשק אותו! אבל זה לא אומר שאני מחבבת אותו. זה פשוט בדיוק כמו שהוא אמר עלי; הוא היה מדהים וכל נערה נורמאלית הייתה רוצה לנשק אותו, אבל אני לעולם ולא בעוד מליוני שנים אספר לו את זה. זה רק יעלה את האגו שלו למעלה אפילו יותר ואני לא חושבת שהוא צריך את זה.

לקח לי הרבה כוח כדי להזכיר לעצמי שהוא כוכב בין לאומי ופלייאר(player) ושצריך להתרחק מהשפתיים שלו. אבל שמחתי שעשיתי את זה. הגעתי למסקנה שאפילו שהוא יכול להיות נחמד ומצחיק אני לא רוצה להיות יותר מידידה של הארי סטיילס בגלל ש -לצערי- הכרתי בנים כמוהו, ואני לא אוהבת להיות נאהבת ונזרקת. יותר מזה אני לא יודעת אם זה שהוא נחמד אלי יכול להישאר ככה לאורך זמן רב, לא לפני הרבה זמן היינו יורדים אחד על השני כל פעם שניפגשנו, אבל קיוויתי, -אני אומרת באי שפיות- שניפגש שוב.

בזמן שנתתי לעצמי לחשוב על הארי ולבחון אותו במחשבות שלי, הפלאפון שלי צלצל. חיפשתי עם היד בתוך הכיס שלי של הסקיני ג'ינס ומשכתי החוצה בודקת את המספר שמופיע על המסך לפני שאענה. זה היה מספר לא ידוע. "הלו?" אמרתי, מניחה את הפלאפון ליד האוזן.

"היי! זאת צ'לסיה?" ענה לי קול עמוק מהצד השני של הקו.

"אממ כן, מי זה?" אמרתי ולא זיהיתי אותו.

"הארי".

הגבות שלי הורמו למעלה, למה הוא מתקשר אלי? ויותר חשוב, "איך השגת את המספר שלי?" שאלתי, לא מסתירה את החשידות בקול שלי.

"יש לי את המקורות שלי" הוא הגיב ויוכלתי רק לדמיין את השפתיים המחויכות שלו שבטח נמצאות עליו עכשיו.

"ומה אלו המקורות האלה שלך?" שאלתי ברצינות.

"הידיד שלך…" הארי הגיב ומוותר על המשחק הרציני שהוא ביים.

מימלתי כמה השבעות מתחת לנשימה שלי בספרדית, מה לא בסדר עם אדריאן?! "יש סיבה שאתה מתקשר בגללה?" תהיתי. קיוויתי שהוא יגיד לא כדי שאני אוכל להמשיך לתת לעצמי לנסות לישון. הילד הזה חייב להתחיל לעזוב אותי במנוחה! למרות שאין בזה שום טעם כי גם כשאני לא איתו או מדברת איתו הוא נמצא במחשבות שלי רוב הזמן.

"האמת שיש…" הוא ענה, מחכה שנייה בשקט כאילו הוא מנסה לסדר את המילים כמו שהוא רוצה שהם יצאו. "את יודעת איך שאנחנו מסתדרים יותר בזמן האחרון….?"

"כן, בטח" אמרתי לו בכינות בגלל שבדיוק חשבתי על זה.

"טוב, אז חשבתי שאולי נוכל לנסות להיות…. ידידים?" הוא אמר, אבל זה נשמע יותר כמו שאלה. תהיתי אם הוא היה לחוץ לגבי לשאול אותי, הוא בהחלט נשמע טיפה מתוח.

"לא" עניתי.

"הו.." היה הדבר היחיד שהוא אמר. הוא היה נשמע לגמרי מאוכזב.

ניסיתי שלא לצחוק, אבל נכשלתי לגמרי כששמעתי שהוא לקח את התשובה שלי ברצינות. "הארי, אני צוחקת! אני מניחה שאנחנו יכולים לנסות לתת לזה צ'אנס"

שמעתי אותו מוציא החוצה הנחה. "זה לא היה מצחיק!" הוא הגיב ברגש אל ה'לא' שלי.

"מצטערת… זאת הייתה פשוט שאלה כל כך מוזרה… אף אחד לא שאל אותי את זה מאז הבצפר היסודי…" הסברתי בין כמה ציחקוקים על זה שמתחתי אותו פעמיים באותו יום. (אחד מהם זאת הנשיקה שכמעט קרתה ביננו)

הוא היה שקט לאיזה דקה בזמן שהרגעתי את עצמי. "אז…." הוא התחיל להגיע לאיזה נקודה. "כדרך להתחיל את הידידות שלנו, תרצי לראות איתי סרט?" הוא תהה.

ההזמנה שלו הייתה פיתאומית מדי, ודאגתי שאנחנו דוחפים קצת את עניין הידידות שלנו. "אנחנו כבר כאלה קרובים?" שאלתי אותו.

"אממ… אני רוצה ללכת לסרט ואף אחד מהבנים לא רוצה לבוא איתי. אז, אם לראות אותך בתור ה'אחות' החדשה שלי תהיתי אם את תרצי לבוא." הוא אמר מדגיש את המילה 'אחות'. הססתי לדקה, תוהה אם זה רעיון טוב. "שום דבר לא הולך לקרות צ'לסיה!" הוא הוסיף בנסיון לשכנע אותי.

בדקתי את השעון והחלטתי שאדריאן לא הולך לחזור לכאן בזמן הקרוב, כי הוא כנראה לוקח את אמא שלו לארוחת צהריים, ואני כבר לא ממש הייתי במצב רוח לישון אז אולי כדאי שאלך לבדוק את עניין הידידות הזאת שלי עם הארי. "אוקיי" אמרתי לו, עדיין מרגישה מעט מוזר לגבי זה. "איפה לפגוש אותך?"

"את יכולה אולי לבוא לאסוף אותי? אין לי מכונית כרגע".

"גם לי אין" עניתי.

"אז בואי לבית שלי, נוכל ללכת לקולנוע מכאן" הוא אמר לי.

מה? לא. "אני יודעת שזה לא דייט, אבל עדיין זה לא התפקיד של הבחור לאסוף את הבחורה? אז -אתה- יכול לבוא לבית -שלי-!" הוראתי עליו. אני לא הולכת את כל הדרך לבית שלו!

"אוקיי! תסמסי לי את הכתובת שלך!" הוא ענה, וניתק. שלחתי לו את הכתובת שלי והוא הגיב עם 'תודה אחות (; xx'. איזה ילד שחצן, חשבתי ונתתי לפלאפון שלי ליפול לתוך הכרית, ליד הראש שלי לפני שקמתי להתארגן. הסתכלתי על ההשתקפות שלי מהמראה שהייתה לצד הקיר והחלטתי שאני חייבת מקלחת אחרי יום ארוך כזה.

***נקודת המבט של הארי***

עליתי למעלה במדרגות של הבניין של צ'לסיה עד שהגעתי לקומה שלה. עזבתי הכי מהר ברגע שקיבלתי את הכתובת שלה וזה לא לקח לי הרבה זמן להגיע לדירה שלה, זה לקח לי לפחות פחות מ15 דקות. הלכתי אל הדלת שלה וצילצלתי בפעמון, מקווה שהיא תפתח לי מהר כי ממש הייתי חייב להשתין. לא קיבלתי שום תשובה מהצלצול של הדלת בחזרה, אז החלטתי לצלצל שוב. סוף סוף, אחרי חמש דקות של המתנה בחוץ, ניסיתי לסובב את הידית של הדלת. הדלת נפתחה וננתי לעצמי להכנס. לא כל כך בטיחותי, חשבתי לעצמי כשסגרתי את הדלת מאחורי והסתכלתי מסביב הדירה הנחמדה. מאיפה שעמדתי יכולתי לראות את המטבח ואת הסלון שהיו ריקים ותהיתי אם היא בבית.

שמעתי מים זורמים שמגיעים מאחורי דלת סגורה והנחתי שהיא מתקחלת. דאמט! חשבתי, היא בחדר השירותים. החטלתי לחכות עד שהיא תצא, ישבתי על הספה שבסלון. החדר היה דיי קטן, הייתה שם טלוויזיה יושבת מעל ארונית קטנה ולפטופ שוכב על שטיח בצבע קרם שעליו היו מונחות הרגליים שלי שעל הריצפה. אהבתי את הדירה; זה הרגיש מאוד בייתי, כאילו ששלי הייתה רק מקום אליו אני הולך אחרי חזרות והופעות בעולם.

הבחנתי בכמה סיפרי לימוד שעמדו ליידי על הספה. השם אדריאן היה מודבק על העטיפה. הם גרים ביחד? תהיתי לעצמי, בכל מקרה הייתי צריך להפסיק להסתכל מסביב לדירה בגלל שהייתי -ממש- חייב להשתמש בשירותים. הלכתי לכיוון הדלת שממנה שמעתי מים זורמים והחלטתי פשוט לתת לעצמי להיכנס.

ניסיתי לסובב את הידית והדלת בקלות נפתחה. מה יש לצ'לסיה וללא לנעול דלתות? חשבתי. "שלום" אמרתי מציג את עצמי בתוך החדר כשניכנסתי.

"הארי?!" שמעתי את הקול הצווחני שלה מאחורי ווילון המקלחת. היא הוציאה את הראש שלה מחוץ לווילון והיה לה הבעת שוק. "תצא מכאן!" היא ציוותה עלי, עוצרת את המים.

"מצטער אני לא יכול, אני ממש חייב להשתין!" הסברתי לה ומצאתי את כל הסיטואציה הקורעת הזאת אבל לא רציתי לצחוק.

הלסת שלה נפלה, אבל בלי להתלונן היא הוציאה את הזרוע שלה מהווילון, גוררת מגבת למאחורי הווילון בו היא הייתה. נשכתי את השפתיים שלי כדי לשמור את הצחוק שלי בפנים שניסה לפרוץ ממני. שמעתי את הרעש של הווילון נמשך הצידה והסתכלתי על צ'לסיה שהייתי מכוסה במגבת קטנה. וואו, חשבתי. היא נראת אפילו יותר טוב עם קצת בגדים עליה. אבל כבר ידעתי את זה, חשבתי וחייכתי לעצמי.

"דרך להתחיל את החברות שלנו!" היא חיקתה אותי מהמשפט שאמרתי לה בפלאפון כשהצעתי את כל העיניין הזה כדרך להתחיל את החברות שלנו, חובטת לי בזרוע ויוצאת מהחדר.

השתמשתי במהירות בשירותים ושתפתי ידיים לפני שיצאתי משם ועקבתי אחרי העקבות הרטובות שלה שהובילה אותי לחדר שלה. הבטתי מכניסת החדר בצ'לסיה עומדת רק בתחתונים מול הארון שלה וממש אהבתי את זה שאני ממשיך להיתקל בה בדרך הזאת. אני בהחלט יכול להתרגל לזה, חשבתי. היא ניסתה לסגור לעצמה את החזייה עם היידים שלה שמנסות להגיע את סוף הגב שלה. בלי לחשוב, התקרבתי אליה ובעדינות סגרתי לה את החזייה השחורה עם הבד הנעים, היא קפאה בהתחלה ונבהלה וכסיימתי היא הסתובבה אלי ונעצה בי מבט, משלבת את היידים מסביב לחזה שלה בנסיום להסתיר את עצמה. "הארי! אתה חייב להספיק להפריע לפרטיות שלי!" היא התעצבה.

"אומרים בבקשה!" אמרתי לה והיא הרימה גבה. נאנחתי, "נו באמת! כאילו שלא ראיתי אותך בתחתונים כבר בעבר" אמרתי לה, נזכר ביום בו הלכתי לחדר ההלבשה שלה ואחר כך היא ראתה אותי ואת לואי בחזיות.

"יש לי הרגשה שעניין הידידות הזאת לא הולכת לעבוד!" היא אמרה לי, מושכת חולצה מהארון וזוג מכנסי ג'ינס קצרים בזמן שמימלה משהו שנשמע ממש כמו עלבונות בספרדית.

"ברור שזה יעבוד! עכשיו בואי נלך כבר, או שנאחר לסרט!" הסתובבתי והלכתי לכיוון הדלת. אני באמת חייב להספיק להטריד אותה אם אני רוצה לברר מה אני מרגישה אליה, אבל זה פשוט כל כך כיף! פלוס, אני יודע שהיא אוהבת את זה בסתר.

***נקודת המבט של צ'לסיה***

נכנסנו לתוך אולם גדול שהיה נמצא בתוך הקולנוע והסתובבתי לאחור. כבר התחרטטתי על בחירת הסרט שלנו, 'נשים בשחור', בגלל שאני שונאת סרטי אימה ולא אכפת לי כמה פעמים הארי אמר לי שהוא לא כזה נורא, הולכים להיות לי סיוטים לגבי זה במשך שבועות.

הגענו לשורה האחרונה של המושבים, והתיישבו שם בגלל ששם זה המקום עם הכי פחות סיכויים שהארי יזוהה. "כדאי לך שלא לנסות שום דבר מצחיק בזמן הסרט". אמרתי לו מכווצת את העיניים, בגלל שאני לא לגמרי מאמינה שלפלייאר כמוהו יכולות להיות ידידות, ואני עדיין שומרת טינת מהחשבה על זה שהוא נתקל בי כשהייתי חצי ערומה, פעמיים.

"אני אנסה! אבל אני לא מבטיח כלום" הוא אמר מחויך, מה שלא שכנע אותי בכלל. נעצתי בו מבט מקווה שזה יהיה מספיק כדי לוודא אותו מה אני אעשה לו אם הוא לא ישתדל המון בזמן הסרט הזה. אבל הוא רק ציחקק על מה שהיה אמור להיות המבט הרציני שלי. למה הסכמתי לזה שמישהו יזכיר לי?

*

לא עבר הרבה זמן מאז שהסרט התחיל ואני כבר הייתי מפוחדת מוות. המשכתי כל הזמן להסתכל הרחק מהסרט כי לא רציתי לסגור את העיינים שלי וחסמתי את האוזניים שלי עם היידים שלי. ממילא זה לא היה מספיק כי המשכתי לקפוץ בפחד כשרעשים פתאומיים ולא צפויים הגיעו משני הרמקולים הגדולים של הסרט.

"בוו.." הארי לחש, נשען קרוב אל האוזן שלי. קפצתי והבאתי את היד שלי אל הפה שלי כדי לעצור את עצמי מלצרוח.

"אתה אדיוט!" לחשתי בעצבים אליו והוא צחק, מאושר ושמח מההבעה שלי.

אחרי עוד כמה דקות של הסרט, הרגשתי את היד שלו מחליקה לאט למעלה על הרגל שלי. הוא התחיל בברך שלי ולאט לאט העלה אותה למעלה. זה היה נעים והזכיר לי את ההרגשה של האצבעות שלו כשהוא סגר לי לאט את החזייה, זה עשה לי צמרמורת וליטף לי את הגב, אבל תפספתי את היד שלו מהר לפני שהיא תגיע גובה מדי, ופניתי במבט מעוצבן אליו. "הארי! תפסיק" לחשתי לו עוד מחזיקה את היד שלו כדי להמשיך להשאיר אותה ללא תזוזה, אבל הוא הסתכל אל היד שלי שהחזיקה את שלו ומיד אחר כך הסתכל ללמעלה אלי והעיניים שלו נצצו. במהירות עזבתי לו את היד והיד שלו זזה מהרגל שלי.

"מצטער, זה פשוט כל כך כיף!" הוא פנה בחזרה עם הפנים אל הסרט ואני נעצתי בו כשאורות מהמסך האירו את הפנים שלו. זה למה היססתי קודם לגבי להיות ידידה שלו! רגע אחד הוא נחמד ואז פתאום הוא מעצבן ומטריד אותי!

בדיוק התחלתי לחזור אל הסרט כשהרגשתי את הזרוע שלו מונחת על הכתף שלי. בנקודה הזאת כבר הייתי דיי בטוחה שהוא הביא אותי לכאן בכוונה רק כדי להתנקם בי על זה זה שהשארתי אותו תלוי באוויר עם 'כמעט הנשיקה' שלנו. דקרתי אותו בחזה חזק עם האצבע שלי כדי להוריד אותו ממני, אבל הוא לא זז. כל מה שאני הרגשתי הייתה בטן קשה. בטן -ממש ממש- קשה. לא ידעתי שהוא מתאמן אבל עכשיו שחושבים על זה, באמת יש לו כמה שרירים בזרוע. הוא זז קרוב אלי אז אני זזתי רחוק ממנו, מנסה לשמור על מרחק ביננו. "זוז!" דרשתי ממנו, קצת יותר בקול רם ממה שהתכוונתי. "חשבתי שאנחנו מנסים להסתדר ביחד!"
"אז, אני עושה מאמץ!" הוא לחש לי בחזרה אבל סוף סוף הזיז את הזרוע שלו שהייתה מסביבי. הרגשתי את הלסת שלי נופלת בגלל שהארי -לא- עשה מאמץ – הוא היה מעצבן בכוונה! החלק העצוב הוא שמצאתי את זה מעניין, בעיקר בגלל שזה הסיח אותי מהסרט, אבל גם בגלל שהוא התנהג בשטותיות ובילדותיות מה ש -וכבר הזכרתי את זה בעבר- לא הפריע לי יותר מדי.

כשהמשכתי להסתכל על המסך, פתאום רעש חזק הגיע מהסרט וזה הפחיד אותי מוות. קפצתי במקומי וחיבקתי את הארי מתוך ריפלקס, מחזיקה אותו כאילו החיים שלי תלויים בו. הרגשתי את הארי קופא במקומו בהתחלה, אבל הוא נרגע מהר והניח את הזרועות שלו סביבי וניסה להרגיע אותי, אפילו יכולתי לשמוע על פי הקול שלו שהוא לא צחק על התגובה המבוהלת שלי. "זה בסדר צ'לסיה! את לא תהיי הבאה שהרוחות יבואו אליה. אני מבטיח שאגן עלייך. או שאשלח את האנשים שלי שיגנו עלייך לפחות". כן, עכשיו האדיוט הזה צחק עלי והפחיד אותי אפילו יותר אז הכתי את החזה שלו וניסיתי לחזור בחזרה למושב שלי כי זה היה מוזר מדי להיות כל כך קרובה אל הארי, אבל הוא לא תנן לי. הארי ליפף את הזרוע שלו אפילו יותר חזק סיבי ונרגע לתוך המושב שלו. אני חייבת להודות, נהנתי מהתנוחה הזאת יותר ממה שחשבתי בגלל שתי סיבות. אחת- היה לי דיי קר והארי היה נעים, אז לחבק אותו גרם לי להתחמם קצת יותר, ושתיים- בתנוחה הזאת לא הייתי חייבת להסתכל על המסך שהקרין את הסרט המפחיד. בסופו של דבר, ניסיתי להימשך החוצה מהחיבוק של הארי אבל הוא החזיק אותי חזק, שוב. הסתכלתי למעלה אליו וראיתי כמה קרוב הפנים שלו היו לשלי. הוא הזיז את הראש שלו אלי וחייך אלי, ראיתי את העיניים שלו נודדות לכיוון השפתיים שלי ואני לאט לאט נפלתי שוב אל הקסם שלו. היידים שלו השתחררו קצת מסביבי כשהוא הסתכל עלי אז לקחתי את זה כהזדמנות לזוז מהר בחזרה למקום שלי. גנבתי מבט מהיר אל הארי והוא נראה מבלובל אבל המבט הזה מהר הוחלף על ידי מבט כועס.

הסרט המשיך וניסיתי להישאר הכי רגועה שיכולתי. ניסיתי לא לחשוב על החמוד האדיוט – לא, לא חמוד, רק האדיוט שישב לידי ופתאום הבנתי שמישהו נושם נשימות חמות על הלחי שלי. הסתובבתי לאט כדי לראות מי זה היה והגעתי פנים מול פנים עם הארי, היינו כל כך קרובים ככה שהאפים שלנו כמעט נגעו אחד בשני. "הא!" צווחתי בגלל שלא הייתי מוכנה להיות ככה קרובה אליו. ליפפתי את הלב שלי כדי לנסות לעצור את השוק שהייתי בו וראיתי את הארי נהפך לאדום, כשהוא ניסה נואשות להחזיק את הצחוק שלו.

הרגשתי מישהו דופק לי עם האצבע על הכתף מאחור והסתכלתי מאחורי. איש גבוה בחליפת ביטחון ותג שם עמד מאחורי. "התבקשתי לבקש ממך לעזוב, גבירתי. את עושה יותר מדי רעש."
החלטתי לא להתווכח איתו, כי הוא נראה דיי מפחיד. אז קמתי, נועצת מבט אל הארי. הוא קם גם וביקש סליחה מהאיש שהעיף אותנו החוצה, לפני שהוביל את הדרך החוצה מהאולם. כמה מביך! חשבתי, אבל באמת שמחתי לצאת מהאולם, הרחק מהסרט המפחיד הזה והרחק מלהיות מוטרדת על ידי הארי!