התעוררות – פרק 6

כבר עברו שלושה ימים שאני תקועה בתוך החדר הקטן הזה. אוכל ומים אני מקבלת מידי פעם מסם וללא הצלחה מנסה לחלוב מידע על מיקומי. לורן נכנסת לחדר רק כדי לקחת כמה דפים והולכת ישר, כאילו אני לא נמצאת בחדר.
אני מתיישבת בראש מושפל על המיטה המוצעת במצעים לבנים. כשאני שומעת את צירי הדלת חורקים אני מרימה את ראשי בחדות.
"רק הבאתי לך אוכל," אומר סם בארשת פנים חפה מפשע כשהוא רואה את מבטי הפראי.
"לא רוצה," אני ממלמלת כשהוא מניח את האוכל על המיטה לידי וכורכת את ידיי סביב רגלי.
"את חייבת לאכול משהו," הוא אומר ומקריב אלי את המגש. אני מנידה בראשי ונמנעת מלהביט אל תוך עיניו הכובשות. אני מרגישה כיצד אני נזרקת אל תוך עלטה כשאני נזכרת בפניה הנוקשות של לורן כשהיא אמרה את המילים שנחרטו בחריטה גסה על לבי, "לעולם לא."
שלושה ימים עברו ושום דמעה לא הצליחה לזלוג מעיני, אולי בגלל שאני כועסת. פול הבטיח שהוא יהיה לצדי כל הזמן, ואיפה הוא עכשיו? איפה אני עכשיו?
"זה שלך," ממלמל סם ומושיט לעברי תיק שחור. אני חוטפת את התיק מידו ומתחילה לחטט בתוכנו. "מצטער, היינו חייבים לבדוק שאין שם משהו מסוכן."
אך אני לא שומעת את דבריו כשאני מחפשת בפראות אחר הספר שפול נתן לי. כשאני מוצאת את הספר התיק נשמט מטה ובקול עמום מוטח ברצפה הקרה.
אני מקריבה את הספר אל אפי, מחפשת אחר שמץ של חום או ריח ממגע ידו של פול. לא ברור לי מה אני מנסה להשיג בכך, אך אני יודעת שהגעגוע משתלט על כעסי.
סם יוצא מן הדלת בטריקה חרישית, אני לא עוצרת אותו כמו בכל הפעמים שעצרתי אותו בשלושה ימים האחרונים בהם רק הוא אירח לי חברה.
לבי דופק בחוזקה. אני פותחת בידיים רועדות את כריכת המחזה "חלום ליל קיץ" שפול נתן לי. לבי מחסיר פעימה כשאני רואה את כתבו המסולסל והרשמי של פול חרוט על הכריכה הקשה.
"ורוניקה היקרה," אני קוראת את השורה הראשונה המטושטשת והמקומטת ואני מניחה שפול בכה ודמעתו טשטשה את המילים.
"אם פתחת את הספר הזה, כנראה שאת כבר לא כועסת. בימים האחרונים יצא לי הרבה לחשוב על הרגע בו נפרד. תמיד חשבתי שנפרד כשתלכי לקולג' ואני אביט בך בחיוך גאה, אך אף פעם לא תיארתי שזה יהיה קשה מנשוא. אך עכשיו, כשאת הרחק הרחק ממני, בלי להיפרד ובלי דרך חזרה, שום כאב בעולם לא משתווה לזה. תמונתך היא רק דבר שטוח המודפס על דף לבן. הגיע הזמן, ורוניקה ילדתי. את צריכה להיפתח כפרח הכלנית ולהציץ אל העולם שמעבר, עולם שבחיים לא דמיינת כמוהו. ומי יודע, אולי יום אחד תתעוררי ותגלי שהכול היה חלום ליל קיץ?
פול."
משהו קורס תוכי. בטני מתהפכת כשאני מבינה שזה מכתב פרידה, שלא אראה יותר את פניו של פול, של מי שגידל אותי כאילו אני בתו האמתית.
כעת הדמעות גואות בי, מציפות את עיניי ומסמאות את ראייתי.
אני מכניסה את הספר בזריזות לתיק השחור, בולעת כמה כפיות גדושות באוכל ודופקת על הדלת בפראות. נמאס לי להיות בחדר צפוף ולהעביר בו את רוב זמני לבד.
אני משתנקת כשאני רואה שהדלת בכלל לא נעולה.
אני מזנקת החוצה אל מסדרון צר בעל מנורת פלורסנט אשר מרצדת בעלטה האופפת אותי ומרגישה כמעט מוחשית. צעדי המהוססים מהדהדים בין קירות המתכת. רגלי היחפות נדבקות למתכת הקרה ומתנתקות בקול יניקה חרישי. ידי מרפרפת על הקיר שלצדי ובמהרה מתמלאת בשכבת אבק. לבי מחסיר פעימה כשאני שומעת פסיעות מאחורי שללא ספק שייכים למישהי בעלת עקבים.
אני מביטה אחורה, אך אני רואה רק חשכה מוחלטת שהמנורה בקושי מאירה. אני מתחילה לרוץ. האדרנלין מתפרץ בי ומתפרע לכל אורך דמי, גורם ללבי להאיץ את פעימותיו ולידי להזיע בחלקלקות.
"שיט," אני ממלמלת כשאני מגיעה לקיר ללא מוצא.
"אין מוצא, ורוניקה."
אני מסתובבת בחדות. מביטה אל תוך עיניה השחורות של לורן.